חנניה רוזונוביץ

פינה מקופלת: טוראי חנינא רוזינוביץ נפל י"ט באלול תשכ"ט (2.9.1969) בן אליהו ושרה. יהודים עממיים ושרשיים מיוצאי גולת פולין. הוא נולד ביום כ"ט בטבת תש"י (18.1.1950) בטבריה ושנות ילדותו היו מאושרות. הוא למד בבית הספר "בית החינוך" בצפת ובאותה תקופה היה חבר בתנועת "הצופים" עד שחל הפילוג בה והוא עבר לתנועת "נחשונים" יחד עם המדריך והשתתף בכל פעולותיה התרבותיות. בכיתה ז' בבית הספר היסודי חולקו התלמידים לשתי כיתות - כיתה רגילה וכיתה קדם מקצועית. חנינא בחר בכיתה הקדם מקצועית ולא נרתע ממערכת השעות העמוסה, כי אהב מאוד מלאכת כפיים. הוא היה ביישן במקצת מטבעו ומצניע לכת. דבריו היו תמיד שקולים ומתונים, עמקן במחשבותיו ופשטן בהליכותיו. בעל לב טוב היה, ידידותי וחברותי. את עניינו מצא בעולם המחשבה. הוא לא הרבה לדבר והיה נוהג לשקול כל דבר בעמקות. למרות עומס הלימודים היה חנינא מוצא זמן למשחקי כדורסל, לקריאת ספרים ואף לנגינה בכינור. הוא התחיל בכך מגיל 11 ולמד באורח סדיר נגינה בבית ספר לנגינה עד גיל 16. הוא סיים את לימודיו היסודיים כאחד התלמידים המצטיינים ואחרי כן עבר לבית ספר תיכון עיוני בעירו - והמשיך גם שם לשקוד על לימודיו. הוא השתתף אז בפעולות הגדנ"ע ואהב לצאת לטיולים עם חבריו לכיתה. לפעמים היה נוהג לצאת לוואדיות ולהרים שבסביבות צפת. בכיתה י"א הצטרף למגמה הריאלית והצטיין בלימודיו. חנינא גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1968 והוצב לחיל השריון. הצטרפותו ליחידה מובחרת בצבא לא גרמה שיתנשא על חבריו וכשהיה בא הביתה לחופשות קצרות לא היה מספר "נפלאות" על מעשיו ומעלליו. לאחר סיום שירותו התעתד חנינא ללמוד אוירונאוטיקה. ביום י"ט באלול תשכ"ט (2.9.1969), כשהיה בסיור לאורך תעלת סואץ עלה על מוקש ונפצע, ובדרך לבית החולים מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בצפת. המשפחה הוציאה לאור לזכרו חוברת הנושאת את שמו. כותבים על חנינא "ושירת חייו באמצע נפסקה… " הוא נולד בינואר 1950 בטבריה, להורים תושבי צפת, ומיוצאי היהדות העממית השורשית שבגולת פולין. בצפת גדל מתינוק שמנמן ומנומש לעלם גבוה, מוצק ויפה. בגן הילדים ובמשחקי השכונה כינו אותו "השמן". באותן שנות ילדות מאושרות נהג להופיע בבית בפרצוף מלוכלך בבוץ ובפה מלא אבנים. בין החברה בשכונת ה"ג'ונגל" היה ידוע כמלך הג'ולות והכדורגל. בביה"ס היסודי חל פילוג בתנועת ה"צופים" בצפת, והוקמה תנועת "נחשונים". חנינא מתוך נאמנות למדריכה, עבר עמה ל"נחשונים". לא מעט "תקריות" היו בין הזרמים וחנינא היה המוח שמאחורי כל מיני תעלולים. בכיתה ז' בביה"ס היסודי, חולקו הכיתות לכתה קדם מקצועית ולכתה רגילה. חנינא בחר בכתה הקדם-מקצועית. מערכת השעות העמוסה יותר לא הרתיעה אותו, ומתוך אהבת מלאכת הכפים, שקד על מלאכתו האמונה. למרות סדר יומו העמוס, התפנה חנינא למשחקים, לקריאת ספרים, ואף לנגינה בכנור ואף בשטח זה לא קטל קנים. את ביה"ס היסודי סיים בהצטינות, כאחד מהתלמידים המבריקים שבמחזור. בביה"ס התיכון המשיך לשקוד על לימודיו ותעודותיו היו תמיד הטובות בכתה. במיוחד אהב לצאת לטיולים; ומדי חודש נהג לצאת לואדיות ולהרים שמסביב לצפת. באותם מסעות וטיולים התגלה כעוזר לזולת, ולא פעם נראה כשהוא סוחב את תרמילו של חבר שנכשל. בכיתה י"א בביה"ס התיכון, הצטרף למגמה הריאלית, הפך לעמוד התווך שלה, והתגלה ככשרון במדעי הטבע. תעודת הבגרות שלו היתה מן הטובות בכתה, אם לא הטובה ביותר. חנינא היה הבן הראשון שהתגייס לצה"ל. כמובן שבחר באחת מיחידות העילית של הצבא, היא סיירת השריון. מעולם לא התנשא בשל כך, ומעולם אף לא סיפר "סיפורים" כשחזר הביתה לחופשה קצרה. גם בסיירת, העידו חבריו, המשיך חנינא להיות חנינא. לאחר השירות התעתד חנינא ללמוד בטכניון אוירונאוטיקה, אך מטען צד שפגע ברכב הסיור שלו קיפד את פתיל חייו של עלם כשרוני זה בעודו באיבו. לקוח מתוך ספר זכרון שהוקדש לזכרו כפי שהכרתיו ביגון ובעצב, בפעימות הלב ובאצבעות רועדות מחזיק אני בקולמוס, בתפילה על שפתי. שלא אכשל חו"ש בהעלותי בכתב במספר שרטוטים, אישיותו הדגולה של חנינא שהיה ונשאר כל כך קרוב לליבי. זכיתי להכיר את חנינא ולהיות בקרבתו כעשר שנים, מאבו, בהיותו בן ארבע. בית הוריו וחנותם היו בסמוך לביה"ס. התוודעותנו וקרבתנו הראשונה היתה בגילו זה. ניגש אלי בעמדי לפני שער ביה"ס, נעץ בי את עיניו הילדותיות, התמימות מדדנו בסקרנות חודרת בדומית מספר דקות, עד שהתאזר בעוז ושאלני: -אתה המורה של אחותי? - איזו אחות? - אתה לא יודע?… (בפנים צוחקות) של אחותי אהובה. - כן, כן אהובה רוזינוביץ? (גם את אהובה, תבדל לחיים ארוכים, הכרתי היטב מגיל ארבע, בבואה אלי תכופות לבקש גיר לצייר על המדרכה). הפעוט חנינא קרן משמחה שהמורה מכיר את אחותו. - אתה תהיה גם המורה שלי?- פנה אלי ברצינות. - בטח, אם תהיה ילד טוב, אהיה גם המורה שלך. וכך נכרתה ברית הקירבה והידידות בין שנינו, בין חנינא וביני לכל השנים הבאות, שגם הגורל המר שהפסיק את פתיל חייו הצעירים לא נתקה. בכל שמונה שנות לימודיו בבית החינוך שהיה אהוב עליו מאוד, היה תלמיד שקדן, אהב מאוד את הלימודים בלמדו תורה לשמה. היה קצת בישן, צנוע ושקט. נפשו היתה כמהה לדעת הכל. הצטיין בכשרונותיו, שלוו תמיד ברוחו, שתקן, דבריו היו תמיד שקולים ומתונים. עמקן במחשבותיו ופשטן בהליכותיו. היה מדבר, משמיע ומשיב בצורה נאה וברוח שלוה. בזהירות, מתוך חשש של טעות. בשוחחך איתו, נדמה היה לך שחוש השמיעה אצלו גם בעיניו, עוד יותר משבאוזניו. הן, עיניו הפקוחות החודרות בך, היו קולטות והתופסות והן המביעות חוות דעת, טרם השמיע מוצא פיו. חנינא היה בעל לב טוב, ידידותי וחברותי לחבריו- כשמו כן היה וחבריו כבדוהו ואהבוהו מאוד. חנינא אהב לעבוד ואף פעם לא התחמק מאיזו עבודה שהיא, קיבל תמיד כל תפקיד ברצון, במלאו אותו בדיקנות ובאחריות הדרושה. בחיי הילדים לא היה כל כך מעורה. מצא לו את עולמו בעולם המחשבה. היה ניגש להרבה ענינים מתוך חששנות מסוימת. לא הרבה לדבר והיה שקוע בהרהורים עד הספיקו לשקול ולבוא לידי החלטה. הצטיין במתינותו. לכן, לא פעם היה נראה בעיני כתלמיד חכם קטן. תמיד התיחס בכבוד למוריו-מחנכיו ולבית הספר; שם "בית חינוך" וכבודו- היה יקר לו מאוד. בעיתון "השחר" של בית הספר שהיה מופיע מדי חודש בחודשו לא הרבה להשתתף, בהמנעו מתוך צניעות ותורה לא להתבלט ובחששו שמא עבודתו לא תהא ראויה לפרסום. באחת מעבודותיו בהיותו בגיל שמונה כתלמיד כתה א-ג פרסם ב"השחר" מס' 34, חשוון תשי"ט (נובמבר 1958) במדור לתלמיד כתות ג' "על מה חולמים גדולינו?" עבודה שבה הביע את רצונו להיות תותחן: "… יודעים אתם מה אני רוצה להיות?… אני אהיה תותחן… רק תותחן. אפיל אוירונים זרים ארצה… אטביע אוניות האויב בים… אהיה תותחן אמיץ וחזק! מתאמן אני כבר לקלוע במטרה, בהשלכת אבנים קטנות, רק תותחן ולא דבר אחר… " בסיימו אחרי שמונה שנות למודיו, במחזור ה- 15, בשנת תשכ"ד (1964) את חובות החינוך כתלמיד מצטיין בלימודים וללא הערה אף פעם בהתנהגותו שהיתה למופת ולדוגמה הייתי נפגש איתו תכופות בדרכי לבית הספר בשעות אחרי הצהרים. באיזו חמימות ולבביות, בפנים צוהלות משמחה היה מקבל את פני בהשמיעו לפני לא פעם: "אוי מורי, כמה אני מתגעגע לבית הספר שלנו!" לפי מיטב ידיעותי, גם בהמשיכו בתיכון העיוני- לא נשתנה ונשאר אותו חנינא- ביחסו ללימודים, במידותיו הנעלות ובתכונותיו הסגוליות. עתיד מזהיר צפה לך חנינא היקר שלי. לבי בוכה בקרבי עליך. בהסתלקותך פצעת לב הוריך היקרים שהייתה חדוותם ותקוותם. פצעת לב כל חבריך, ידידיך ומוקירך שמספרם הוא כל כך רב ודכאת רוח מחנכיך-מוריך שכל כך כבדוך. זכית, חנינא, להיות לוחם אמיתי ובפי העם: לוחם אמיתי אינו מת לעולם, הוא רק מסתלק, הוא ממשיך לחיות בחיי העם ורוחו. הקדשת, חנינא היקר, את כל חייך לקיום ולשלום מדינת ישראל, בקיימך את הבטחתך בימי ילדותך- להיות אמיץ וחזק! בכותל המזרח של צפת הקדושה שהיתה כל כך אהובה עליך ובכותל המזרח של מדינתנו שהיתה כל כך יקרה לך, יכון שמך וישובץ כאבן חן בין שמות בני עירנו ועמנו שהעלו את חייהם לקורבן על מזבח האומה לקיומה ולעתידה בחיי שלום מזהירים. זכרך, חנינא, יבורך לעולם. יעקב טוביאש מנהל ביה"ס היסודי ======================================================== כמורה למלאכה בביה"ס הממלכתי א' בצפת, הכרתי את חנינא בהיותו בראשית גיל ההתבגרות בכתה ז'. הוא היה אחד מעמודי התווך של המחזור, כשרונותיו בלטו לא רק במקצועות עיוניים אלא גם בעבודת היצירה. מרצו הרב היה מאפשר לו לסיים את עבודתו בטרם זמנה ולעזור לחבריו המתקשים בעבודה, שלוותו נסכה בטחון בחבריו. מה שמחתי לשמוע כי לאחר סיימו את ביה"ס היסודי ובלומדו בביה"ס התיכון עיוני, את כל עבודות התיקונים בביתו עושה הוא בכוחות עצמו. נזכר אני במקרה בו פצע את ידו בשיעור מלאכה, באיזו שלוה סבל את כאבו ללא הגה, נגשתי עמו לבית החולים ושם נחבש, במעשה זה ראתה הכיתה איך מרגיע אותי ואומר: "מורי, מורי, שום דבר לא קרה לי". מבטי הערצה נשאו אליו מכל פינות הכיתה. על אף הצטיינותו בלימודים העיוניים לא בחל ולא ניסה להתחמק מעבודת כפיים, וכאשר היו דרושים תיקונים בחדר המלאכה היה הראשון שבא לעזרתי. במשך שנות עבודתי למדו אצלי מאות תלמידים ולא כולם חרוטים בזכרוני אולם דמותו של חנינא הי"ד עלתה בזכרוני מדי פעם בפעם, ובשמעי על נפילתו על גדות התעלה זעזוע עמוק פקדני. השנים כאילו עמדו מלכת. קצר המצע מלהוסיף ולעלות את דמותו של חנינא כפי שנשתקפה בעיני, אולם תכונותיו הבולטות של מסירות עממיות, עזרה לחבר ואהבת עבודת הכפיים צריכות לשמש אותו ומופת, לדור זה שבו ממשיכים נערים לעמוד בגופם, למען נוכל אנו המורים, לעצב את הדורות הבאים ברוח ישראל, אהבת העם והמולדת. יהודה נורמן ======================================================== פגשתיו לראשונה לפני כתשע שנים, שנינו למדנו אז בכיתה ה' בבית הספר היסודי. מאז הפכנו לידידים ולמעשה כל מי שהכירו היה חייב להפוך לידידו וידידותינו הלכה והתהדקה עד יום מותו. באותם ימים ראשונים להכרותנו הייתי אני חדש בחברה זו של תלמידי הכיתה והוא היה אחד מעמודי התווך שלה. אחד התלמידים המוכרים והאהובים. חנינא היה נר לפני ותמיד שאפתי להשתפר ולהתקדם עד שאוכל להדמות לו. מתמיד היה תלמיד חרוץ ונבון, וכהצטיינותו בלימודים כן גם טוב ליבו. מעולם לא הסס לעזור לחבר וביתו היה בית ועד לתלמידי הכיתה. באים היו אליו לשאול שאלה ולבקש עצה והוא לא ידע להגיד לא. מעולם לא סרב לעזור גם כאשר קשה היה לו וזמנו דחוק. מוחו ער היה לכל חידוש וידיעה. מעולם לא הסתפק בשגרה וברגיל ותמיד חיפש דברים חדשים ומעניינים. היה איש שיחה מלבב ובעל ידע בשטחים שונים. ידע להנות ולהתבדר אך מעולם לא הניח לדברים קלי ערך להפריע לו בעבודתו ובלימודיו ותמיד ידע להקדיש זמן מתאים ללמודים וזמן מתאים לבילויים. חוש ההומור הנפלא שלו לא עזבו מעולם. גם בשעות קשות ידע להפליט בדיחה שתרומם את מצב הרוח של הסובבים אותו. הוא ידע איך לעקוץ מישהו בצורה עדינה ומתי לעשות זאת וידע להמציא גם אלף ואחד תעלולים כדי להוציא את מורינו מכליהם ואלו מעולם לא הבחינו שהתלמיד השקט והנחבא אל הכלים הוא המעולל להם את כל המהומה והמבוכה. אכן שקט ונחבא אל הכלים היה, צנוע ולא מעט ביישן. מעולם לא קפץ בראש וקולו לא הדהד ברמה. עם זאת תמיד היה במרכז הענינים ודבר לא נעשה בלעדיו. כשרונותיו דחפוהו תמיד לקלחת הפעילות החברתית. דבר שהוא לא אהד ולא רצה בו. פעילות ציבורית היתה זרה לו אולם הוא נאלץ לשאת בעולה שכן חבריו העריכוהו כאדם הראוי לקבל אותה על עצמו. תמיד ניתן היה לסמוך עליו, ומבצע שהיה מקבל על עצמו חייב היה לצאת אל הפועל בצורה הטובה ביותר. הוא היה איש הצדק אשר לא יכול היה לסבול עיוות הדין ובכל מקרה חתר לקראת היושר והמשפט. היה איש כן אשר כפיו כן ליבו. דבר שהשמיע היה תמיד הדבר שחשב ומעולם לא דיבר מאחורי גבו של אדם דברים שחשש לאמרם בפניו. ומעולם הוא לא חשש להגיד למישהו בפניו את אשר הוא חושב עליו. אולם יותר מכל היה איש השלום. רץ תמיד להפריד בין הניצים ולהשכין שלום ביניהם. השתדל שלא להסתכסך עם איש ואכן איני מכיר חבר אשר יכול להעיד כי היה לו סכסוך קשה וארוך עמו מעולם, וזאת למרות שידע לעמוד על דעתו כאשר חש שהצדק עמו. עם זאת, לא חשש להצטדק כאשר חש כי הצדק לא היה עמו, דבר שקרה לעיתים נדירות בלבד. מעולם לא חש עצמו נחות לגבי אחרים אולם לא מצא איש שיהיה נחות בעיניו, לגביו, ידע להתידד עם כולם ולהתחבר לכולם אם כי בישנותו מנעה ממנו התחברות מהירה עם כל אחד שהכיר. רעיונותיו מוצקים היו ומשורשים בנפשו אולם תמיד היה ליבו פתוח לקבל דברים חדשים ולשנות דברים שנתישנו. לא קל היה לשנות את דעותיו אולם משנשתכנע היה יודע לשנות את מחשבותיו ולהתאימם למציאות הקיימת, ואם כי המציאות לא תמיד מצאה חן בעיניו ידע מתי לוותר לה ולא להלחם בה. תמיד ידע מהו שביל הזהב בו עליו ללכת כדי שלא יפגע הוא ולא יפגעו אחרים בגללו. ידידותי עמו היתה הדוקה ביותר, הערצתיו וחבבתיו ובמקרים רבים ראיתי בו נושא ראוי לחיקוי ולהערכה. בחמש השנים האחרונות לחייו היינו ידידים טובים ביותר, עבדנו, בילינו ולמדנו ביחד עד היום בו התגייס לצה"ל. הגיוס היה מוחזק בעיניו כזכות גדולה ולא כחובה ובצורה האופיינית לו בחר ביחידה קשה ומסוכנת והתנדב לסיירת השריון. למרות הריחוק ופגישותינו הקצרות והמעטות נשארנו ידידים טובים אולם הוא מזלו לא שפר עליו בצבא. את כל שרותו בילה בקורסים ואימונים ומרבית שבתותיו וחגיו בילה ביחידתו הרחק במדבר סיני. ואז יום אחד בעודי בחופשה קצרה הגעתני הידיעה המהממת על מותו. הרגשת כאב ואימה, הרגשה של אבידה עצומה מלאה אותי וזמן רב לא יכולתי להרגע מהמהלומה שניחתה עלי. זמן רב קשה היה לי להאמין כי אכן לא אוכל לשוב ולהפגש עמו, לשוחח אתו שיחות ארוכות כפי שנהגנו לעשות. פעמים רבות עוד תפשתי עצמי מחפש אותו בין שאר חברי גם ביודעי שיותר לא אמצא אותו ביניהם או בשום מקום אחר, גם היום עדיין מתקשה אני להבין את דבר מותו לאשורו וגדול מאוד כאבי. יעקב פטרושקה ======================================================== בגרות מכל המילים שיצאו מגדרן בימים של גאון ויגון ותקוה שתי מילים יש פשוטות איומות מכולן שתי מילים נוראות: הוא היה… -אכן - קשה לכתוב. - שלכת. - נסתתמו המעינות, נסתתמו. ובכל זאת קשה לכתוב עליך חנינא. אינני נפרד ממך- אין נפרדים מאהובים. אינני בא להספידך- זאת עשו טובים ממני. כברת דרך ארוכה עשינו יחדיו. מביה"ס היסודי וכלה בתיכון, כתריסר שנים, ואז נפרדו דרכינו. והזכרונות עולים, צפים ומציפים. בספר הזכרונות שלי, כתבת לי לפני כשש שנים, בסיימנו כתה ח': "שמוליק, היה תקיף בדעתך, וישר בהתנהגותך ודע שעל ידי כך תשיג את מטרתך!" זאת איחלת לי אתה. והרצוי התגלם אצלך כמצוי. התקיפות והיושר אשר מובילים למטרה. במסיבות-מחאת כף ושרת. בטיולים לחבר'ה עזרת. את הנחשלים עודדת. במשחקים התלהבת. זאת ועוד, זוכר אני וזוכרים אחרים. אך קצרה היריעה. שחוקות המילים השדופות. אך זאת אשאל: העצים, אמנם, מתים זקופים אך כלום לא שתיל היית? שמוליק טל ======================================================== האם זה חייב להיות המחיר שמדינת ישראל צריכה לשלם כדי שתתקיים כעם? האם כדי לנהל חיים תקינים חייב לעלות בקרבנות כה רבים? לצערי, ולצער כולנו, התשובה היא חיובית. וחנינא הוא אחד מפורעי שטר זה. מה אכזר הגורל? ביום קיצי אחד כל מעשיו ותכונותיו של האדם חייבים לבוא לידי ביטוי. כל העמל, שהשקיעו בו הוריו ומוריו וחבריו נשאר מוקפא. הוא לא יצליח לבטא זאת שוב, כי הזדמנות זו נשללה ממנו שלא בצדק. האם זאת חייבת להיות התוצאה של תשעה עשר שנות עמל ויזע? חנינא יקירי, נעמת לי מאוד. היית אחד מהפעילים והשאפתנים שהכרתי. תמיד הוספת אבן לכף המאזנים, על מנת שהצדק יוכרע. היית מוכן לעמוד נגד הכל, כדי להוכיח את צדקתך. לא היית מוכן להתפשר בקלות, אלא, תמיד שאפת להגיע למטרה. אהבת לעודד ולעזור לנזקקים - ולהמיס בחיוך לבבות קפואים. בראש מורכן ודמעות בעינים, אני מנסה לבטא שוב את אחד המשפטים המפורסמים שאמרת: "חבריה, לא רק הלימודים הם העיקר, נראה, מי יהיה הראשון במסגרת השחורה". במשפט זה ביטאת, מה שהיה עצור בעצמותיך. לא היית מוכן להיות אך ורק בין טובי הלומדים. רצית לשלב את השגיך הרוחניים עם קיומה וקידומה של המולדת עם דאגה לבטחון ולשלום העם. המשכת את דרך הלוחמים הקודמים, אשר הקריבו נפשם למען המולדת, ולכן דמותך תשאר חקוקה בליבי ותהיה לנס. נדלר זלמן ======================================================== כשישבתי לכתוב הספד לזכרו של חנינא ז"ל ישבתי ודבר לא יצא מתחת לידי, קל להספיד אדם שהוא רחוק ממך, מאורע שאינו נוגע לך ישירות, אך כשאתה קשור בקשר איתן של ידידות לאדם שנפל הרי שאי אפשר לשבת ולחבר דבר מה כמו לפי הזמנה. לכן ישבתי בין נירותי ומצאתי חרוזים מספר שכתבתי לפני זמן רב אשר מתאימים לדעתי, יותר מכל לאישיותו של חנינא. אותם אני מקדיש היום, שנתיים אחרי שהעליתי אותם על נייר כהספד לזכרו. רצית לאהוב אך הם לימדו רק שנאה- רצית לחיות והם אמרו- מות- הרי יש מלחמה, רצית לחייך- לצחוק- ואז נולד העצב, רצית לאחוז בפרח והוא נשטף בקצף אברהם בר-טור ======================================================== נכתב למענו כאילו הכל כאילו כל השירים הישנים, כל המנגינות האהובות, כל הפרוזות היפות שנכתבו בתקופות המאורעות, הקוממיות, סיני וששת הימים, כאילו למען חנינא נכתבו. הוא "דודו", ו"צביקה" ו"יודקה" וכל השאר. כאילו ידע חיים חפר, וידעו אבישר וקלצ'קין כי יבוא יום ונשיר את השירים האלה לא מכיוון שרצינו לשיר "שירה בציבור", או מכיוון שקרה ופתחנו את השירון הישן מהוצאת "מעריב" ומצאנו שירים נפלאים שמאליהם התירו את מיתרי הקול מרסנם. לא סתם שרנו על מלחמה ורעות ומולדת וחופש. פתאום הכל אומר לנו חנינא. "רעי נא אמרו והגידו: העוד מחייך הוא שם, חנינא?" וכששרים "עוד נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם, לא תתן את ליבנו לשכוח", יודעים שעוד יכתבו הרבה שירים, והרבה מוזות יונצחו על אורי ומוישה ודוד, אבל אנחנו יודעים רק חנינא אחד. חנינא- שרק לפני זמן קצר סיים עמנו יחד את בית הספר התיכון. הצטלם עמנו יחד בתמונת המחזור, (והיה זה הוא שאמר: "חבר'ה, מי מאתנו ראשון במסגרת השחורה?"… ) והוא, החנינא הזה, הילד הגדול והתלמיד החרוץ, הוא עכשיו מאותם השמות המופיעים יום יום במסגרת שחורה, בשולי עתון יומי, או אחרי הודעה עוצרת נשימה של "דובר צה"ל מודיע… " ופתאום אנחנו כולנו נזכרים ביום השלישי הזה, בשעות הצהרים, כשההודעה על נפילתו של חנינא הגיעה לאזנינו. ספקנו כפיים, פלטנו קריאות איומות, ניסינו להסביר לסובבים אותנו שזה חנינא, חנינא רוזינוביץ', מה, אתם לא מכירים את חנינא? אחד מאתנו, נער בן 19 , גיבור… עינים ירוקות, שער חלק, שקט ואהוב על כולם. פתאום הלך. "לאן הסתלק חנינא?" וההרים עוד בוערים באש זריחות ובין ערביים עוד נושבת רוח ים. אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות, מי שהלך, כבר לא יראה זאת, לעולם… וכל השאר לא נחוץ שיאמר. דורית רז (נכתב ביום נפילתו של חנינא) * חנינא! אחד מעמודי התווך היית בקרבנו. רבות המעלות שנחנת בהן. אל הכל פנית באהבה, רצון ומסירות - הורים, מורים, חברים וסתם מכרים. במשך שנים בהן למדנו יחדיו, היית רע יקר, מסור ונערץ על כולנו. לא נטשת ידיד בעת צרה ובנאמנותך הגשת עזרתך, אם בלימודים ואם בשאר בעיות החיים שכילדים וכנערים נתקלנו בהן; והיוזמה לחוש לעזרה באה תמיד מצדך בסובלנות ושלווה כי כזה היית שלו ורגוע תמיד. תמיד בטלת דברי שבח ששבחוך אחר מעשה כלשהו שעשית למען הזולת. לא רצית בשבח. היית מעלה חיוך ענוותני על שפתיך ומניע ראשך כאומר אין זה מגיע לי כלל. כמובן, כזה בתכונות ובסגולות התגייסת לצבא השריון, לתת שרותך למולדת ושם… נקטפת. רואים אנו את חיוכך המלבב הנשקף אלינו והמנסה למחות תוגה מליבותינו, כאומר אל בכי, אל נהי. אתה אינך עוד, אך אתה עמנו חרוט בתוכנו, לא רק כחלק מזכרונות של ימים עברו ושותף לחוויות שעברנו יחד, אלא הנך, חנינא, ממש בהוויתנו, מלוה אותנו לאשר נלך. שויונה ק. ======================================================== בדמום אותה התפוצצות בדמום אותה התפוצצות אכזרית שנועדה להרוס, להשמיד, להשחית, נפסקה לרגע נשימת העולם: חנינא רוזינוביץ שוב לא קיים… הכאב הוא נורא! חודר וקורע! מואשם פה אותו הגורל המתעתע. הקביעה היא סופית, ההשלמה הכרחית לא תיתכן כאן אפילו התערבות אלוהית! אך למרות הכל, ה', למה ומדוע? כה כואב הלב, רוטט ושסוע! הנשמה מפרפרת בדומיה מזויעה העובדה לא נקלטת, איומה ההשלמה!!! חנינא חברנו, בן 19 היית, מה כבר הספקת? מה כבר ראית? אותו מוות אכזרי קטפך בדמי ימיך אך זכרך נצור לעד בלב כל ידידך! דע לך עולם אכזרי, מטורף! לא לשוא הקורבן הוקרב! אותו דם יקר שרוה את עפר ארצנו יביא את השלום במהרה בימינו!!! ======================================================== לא לכך נוצר חנינא אך דלה היא שפתו של האדם ורק יחידי סגולה מצליחים במידת מה לתת ביטוי לצער וליגון המעיקים על הלב. אויבו הגדול ביותר של האדם הוא המות, האורב ומצפה לו מיום הולדתו ואשר עמו לא ישלים האדם לעולם גם אם יגיע לשיבה טובה. בכל זאת, אין להשוות את הכאב והצער על אובדן אדם צעיר, הנכרת כאילן באיבו בטרם זכה לתת פרי, לאדם אשר חי את חייו עד תומם. אין יום בו לא נתבשר על נפילת בנים צעירים במאבק על חיינו. אולם שונה היא הרגשתנו בשמענו בשורה זו, על האדם אותו הכרנו מקרוב, אשר עקבנו אחר התפתחותו והאמנו בעתידו המבטיח רבות. זוכר אני את חנינא מהשנה הראשונה לכניסתו לבית ספרנו. בחור יפה, צנוע ומכונס בתוך עצמו. אין הוא מכריז על עצמו- ובכל זאת נוכחותו בכתה מורגשת מאוד. הבעת פניו מעידה, שהוא ער ושוקד על כל היוצא מפיך או מפי חבריו ובשעת הצורך ידע גם להוכיח את יכולתו. אכן, לא לכך נוצר חנינא, להיות טרף לשיניו האכזריות של המות בטרם עת. כמה כוחות חיים ויצירה גלומים בצעירים מסוגו? שאלות כאלה לאין ספור מתעוררות, אך תשובה עליהן אין. "על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת רוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל והוא אינו משער כלל עד כמה רופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה מתחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום". (מתוך מאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון") ובכן רופף הוא הגשר של מלים וככל שארצה לא אוכל לתת ביטוי אמיתי ליגוננו. ישראל כץ ======================================================== אפילו חבריו הקרובים ביותר של חנינא מתקשים לזכור ביקורים שלו בביתם. תמיד חשש שמא הוא מטריד, אך ביתו שלו היה תמיד פתוח. עוברים ליד מכולת הוריו, מציצים ושואלים: "חנינא בבית?" ומשזוכים לתשובה חיובית נכנסים ולרוב מוצאים שם עוד כמה חברים. כל מי שחלף ליד ביתו הרגיש צורך להכנס, כאילו הוא חייב לעשות זאת. ======================================================== בכל יום ו', כשהלימודים היו מסתיימים בשעה מוקדמת, היו החברה מתארגנים למשחק כדורגל או כדורסל של אחרי הצהרים. חנינא למרות היותו ספורטאי מצטיין היה פורש הצידה. ביום ו' ידי הוריו עמוסות עבודה והיה זה מנוגד לאופיו לעמוד מן הצד. את נכונותו הרבה לעזור ראינו במסעות- וגם בכתה כשישב בהפסקות והסביר סוגיה לתלמיד שהתקשה. עדויות חבריו ליחידה מעידות שגם במדים המשיך חנינא במסורת. ======================================================== היתה לו אהבה עזר לביתו ולכל מה שהיה קשור בו. אם לא מצא סיבה טובה לצאת מחמימות הבית- פשוט לא יצא. כשהאיצו בו חבריו, בסוף הכתה השמינית, לעברת את שם משפחתו, כפי שעשו זאת אחדים מחבריו, התיחס אל הרעיון בהסתיגות. נדמה היה לו ששנוי השם כמוהו כהתנכרות להוריו ולכור מחצבתו. הוא לא היה יכול להרשות שמישהו יחשוד בו בכך. חוש האחריות והיושר האבסולוטי שלו שגבר לא פעם בתמימות צדו את עיניו של כל מי שהכירו. אינני מסוגל להזכר אפילו בשנת לימודים אחת שבה לא שימש כגזבר הכיתה. האמון בו היה מוחלט וכולם ידעו שלתת לחנינא כסף- זה בטוח בדיוק כמו להפקיד אותו בכספת סגורה בבנק. מדי שבת וחג היו אחדים מבוגרי המחזור באים הביתה. סביבם היו מתלכדים היתר והללו היו מפליאים בסיפורי נפלאות על המתרחש ביחידתם. אדם מן החוץ יכול היה לעקוב אחרי תנועת יחידותיהם וחילופי מפקדיהם. חנינא היה ממלא פיו מים, בקושי היה פולט לעיתים את האזור בארץ בו היה נמצא. רק כחצי שנה אחרי שהתגייס נודע לי באיזו יחידה או משרת, (וגם זאת לא ממנו, כמובן). נדמה לי ששמירת סוד צבאי ע"י חבריו החיילים היא דרך נאה לכבד את זכרו. שמואל בן טובים ======================================================== גברת שרה ומר אליהו רוזינוביץ היקרים, הרשו נא לי להשתתף בכל לב באבלכם בהילקח מכם חנינא ז"ל. טוראי חנינא רוזינוביץ ז"ל נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל באיזור תעלת סואץ ביום שלישי, י"ט באלול תשכ"ט (2.9.69 ). חנינא ז"ל שירת בגדוד 189, חש"ן. הוא היה חייל מצויין וחבר למופת. חנינא היה אהוב על כל מי שהכירו. זכרו של טוראי חנינא רוזינוביץ ז"ל הינו קודש וניצרנו בלבנו בגאון. יהא זכרו ברוך ביקר, חשון תש"ל אוקטובר 1969 משה דיין- רב אלוף (מיל) שר הביטחון ======================================================== צבא הגנה לישראל ו' תשרי תש"ל 18 ספטמבר 1969 לכבוד משפחת רוזינוביץ בנכם, טוראי רוזינוביץ חנינא נפל בעת מילוי תפקידו ביום ג' י"ט אלול תשכ"ט, 2 ספטמבר 1969 באזור תעלת סואץ. כמפקדו של בנכם זה שנה, אני כותב לכם, ומנסה לעלות את דמותו כחייל. אני יודע שאין מילה אשר תוכל לנחם מות בן, אך אולי אוכל במילים להעלות את דמותו שהיתה כמופת ביחידה למען גם אתם תדעו על פרק זה בחייו. חנינא "ילד טוב", כך נקרא בין החברה, לעולם לא סירב לעזור לחבר וגם כאשר הרגיש בחושו המיוחד שזקוקים לעזרה היה ניגש ועוזר. כאשר הייתי פוגשו במוצב קדמי בתעלה, שואל: "חנינא, יש בעיות?" התשובה שתמיד קיבלתי: "אין בעיות המ"פ, לא צריך לדאוג". יום לפני שנהרג על זחל"ם על כביש לאורך התעלה, כולו מחייך, חזר לא מזמן מהבית וכרגיל בשקט ובלי התרגשות הוא אומר: "המ"פ, לא צריך לדאוג, אנחנו נתגבר". למחרת קיבלתי את הידיעה: "חנינא נהרג!" והוא שלא ידע להזיק לאיש נפגע ע"י אויב אכזר הרוצה להשמידנו בכל מחיר, אך אנו חבריו שנשארנו נדע להמשיך ולעמוד, ומותו של חנינא רק מגביר בנו את הידיעה בצדקת דרכנו שהוא למענה נפל. בשם חבריו ומפקדיו, חזקו ואמצו, רשף אמנון, סא"ל מפקד היחידה ======================================================== משפחת רוזינוביץ קיבלתי בתדהמה, דרך העיתון, את הידיעה המרה על נפילתו של בנכם האהוב- חנינא. הייתי מורו ומחנכו בכתות- ה-ו',ז' בבית החנוך. בקבלי את הידיעה הוצאתי אחת ממחברותיו מכתה ז', ששמרתי אצלי לדוגמה ודפדפתי בה… עודני זוכר את נמוסיו, את חינוכו הטוב, את כשרונותיו ויותר מכל את יחסו הטוב לזולת ואת צניעותו הרבה. חנינא היה בעל נפש עדינה עולם פנימי עשיר. זוכר אני את נגינתו בכנור, זה היה בקונצרט סוף השנה ב- 1962 או 1963 . הוא ניגן קונצרטו של ויואלדי כשהאחות הגדולה מלווה אותו בפסנתר. הוא היה מאושר והכל העיד שצפוי לו עתיד מזהיר. אך הגורל החליט אחרת וחנינא נקטף מאתנו בעודו באיבו. זוהי אבדה גדולה לכולנו- לכם ההורים, האחות והאח, לחבריו, למדינה ולי אישית. אין בכוחם של מילים לנחם כי השכל הישר ממאן להאמין והלב מסרב לקבל. מי יתן ולא תוסיפו עוד לדאבה! בהשתתפות עמוקה בצערכם, שלכם, גבריאל בראל (אוזנה) ירושלים ======================================================== 3.9.69 לכבוד משפחת רוזינוביץ הורים נכבדים, אינני יודע אם הבחנתם בכך שהייתי היום אחה"צ בבית העלמין בצפת, כי ראיתי את שברכם ולא יכולתי לעשות יותר מאשר ללחוץ את ידיך, מר רוזינוביץ הנכבד. על אסונכם נודע לי רק הבוקר והדבר הכה אותי בהלם. חנינא היקר, הטוב שבבני אדם, נלקח מכם ומקרב ידידיו ע"י הגורל האכזרי. לא יכולתי לתפוס זאת ושכלי ולבי עדיין מסרבים להשלים עם עובדה זו. ראיתי זאת כהכרח וכחובה לעלות מיד על מטוס כדי לחלוק לחנינא את הכבוד האחרון. אין כאן המקום להעלות את דמותו האצילה המיוחדת במינה. אני רוצה רק להביע לכם את רגשי ההשתתפות העמוקים שלי ושל אשתי באבלכם ובכאבכם. בכבוד רב ח. יצחקי ======================================================== תלמיד נקרא לשרת בצבא מגוייס מטעם החוק. אבל הוא הולך למלא חובתו-כך מאמין אני - מתוך הכרה. הכרת החובה לעמו ולארצו. ובהקניית הכרה זו חלק רב לבית הספר. לכן בדין גאה בית הספר בבוגריו-חייליו, כשמצטיינים הם בשרותם, במסירותם, בדבקותם במשימות המוטלות עליהם. כי כמוהם כעיסה, המעידה על נחתומה. אבל בנפלם… בנפלם חש כל מורה, כל מחנך, כי במותם נתעלה אף הוא- אבל אף הוא נקרא ליתן בפני עצמו דין וחשבון על חינוכו. שכן פרי חינוכו הוא, שפרי חינוכו נלקח ממנו. כך נסגר המעגל, והתלמיד פורע את חובו למורה: כתלמיד- חינכו המורה. במותו- חינך את המורה. יהי זכר בוגרינו מתינו ברוך. ש. אטינגר מנהל ביה"ס התיכון ======================================================== לעילוי נשמת חנינא רוזינוביץ ז"ל כאן בצפת בירת הגליל העליון, עיר הזהב מימי קדם בה נתגלו ספרי תורה ומעיינות החכמה, מקום קדשם של רבותינו זצ"ל. הארי הקדוש אבי הקבלה ומרן ר' יוסף קארו מחבר השולחן הערוך ועוד הרבה צדיקי יסוד העולם. עיר שניצלה מחורבן ושואה בשנת תש"ח וטוהרה משונאי ישראל ופתחה את שעריה לקליטת משפחות עולים מארצות הנכר, שרידי השואה והחורבן. ומשפחת רוזינוביץ הנכבדה בתוך הבאים אשר תקעה את יסודותיה בה. למשפחה זו הציץ כוכב מנגה. ילד יולד לה בעיר הקודש. בן ניתן לה ונקרא שמו בישראל חנינא. כיניו כפנינים זהרו, בן יקר וחכם שמח את הוריו. היה רצוי לאחיו, חביב על חבריו, רוח המקום ורוח הבריות נוחו הימנו, ומעשיו היו תפארת לעושיה תפארת למן האדם. את חנינא הכרתי בראשית שנת תשכ"ג חדשים מספר לפני הגיעו למצוות, הכנתי אותו לבר המצוה, ובשעוריו הראשונים ראיתי בו- מוכשר וכלי יקר ובעל רצון עז ללמוד תורה. בשבת קודש פרשת וארא ראש חודש שבט תשכ"ג, עלה לתורה קרא את פרשתו וביום השבת ובראשי חודשים וכו', הפטיר את הפטרתו השמים כסאי והארץ הדם רגלי, ונאה דרש את דרשתו אשר גם נאה קיים לאחר מכן כי לאור למודו הבין שבר בי רב לחד יומא לא סגי- כלומר, רב ליום אחד לא מספיק, וחתן בר מצוה בלי תורה אין טעם. לכן, נאות ללמוד ושמחתי אני לקראתו ללמדו ללא כל תמורה דינים ותלמוד דינים, הספקתי ללמדו חלק הארי מספר קצור שולחן ערוך ותלמוד ארבעת הפרקים הראשונים ממסכת בבא מציאה, שנים אוחזין בטלית, אלו מציאות המפקיד והזהב למד והבין. שאל וחקר השתתף בשקליו וטריא, והעיקר למד עח' לשמור ולעשות. ובהגיע תורו לבחינות הבגרות בשלהי שנת תשכ"ח, נאלץ להפסיק את לימודיו, אך חנינא'לה לא אכזב. קיים ושמר את כל מה שלמד. והנה החושך כסה את הארץ והלילה עטף יגון מר. ואנחה שברה את כל גופות משפחתו, מוריו, חבריו ומעריציו. ביום שלישי י"ט לחודש הרחמים- אלול- תשכ"ט, נפלת חנינא ללא רחמים בידי מרצחים ארורים, צמאי הדם, אשר יקשו לקפח ומוקש. אנה הלכת יקירי, והיכן נעלמו פעמיך בני, הקרבת חייך על מזבח המולדת, דמך נזרק לפי ומלפנים. לבי, לבי עליך תלמידי. מעי, מעי עליך חביבי, צר לי עליך מאוד יקירי ומחמד נפשי, אש הדלקת בלב כל מחבביך, כאב השארת לי אשר לדאבוני נבצר ממני לחלק לך את הכבוד האחרון מפאת מחלתי. שכב יקירי שכב, עד בא גואל הצדק ויעיר ישנים ויקיץ נרדמים, וטל תחיה את עצמותיך. ינעמו לך רגבי עפרך, ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים עד שתתעורר רוח ממרום ויאמר בלע המות לנצח ומחה השם דמעה מעל כל פנים, אמן. מורך, י. נ. טמיר. ======================================================== את חנינא'לי הכרתי עם התחלת למודיו אצל בעלי שייבדל לחיים. אישיותו והתנהגותו האדיבה היתה לכבוד ולתפארת, חבבתי אותו כבני- חבל על דאבדין ולא משתכחין- יהי זכרו ברוך. לאה טמיר ======================================================== חנינא'לה למרות שמטבעו, יראה אב את אופיו של בנו בצבעים ורודים, בכתיבת תכונותיו של חנינא וקורותיו אשתדל לשמור על אוביקטיביות בתיאור נפשו ורוחו, אחרת אחטא לאמת, כי זאת היתה אחת מתכונותיו: לא להתבלט, למרות העובדות המוכיחות שיש לו סיבה טובה לכך. מגיל רך חנינא'לה הקטן היה ילד מיוחד במינו, מבחינה נפשית ופיזית גם יחד. לא נזקקנו עבורו לרופא. מבחינה נפשית, היה עדין מגיל רך. לא היה לו אף סכסוך עם בני גילו, להיפך הוא תמיד מצא שפה משותפת עם הילדים ואף היתה לו השפעה לא קטנה על סביבתו. הוא היה חביב ואהוב בין בני גילו, כי הבינו שחנינא'לה הקטן מוכן תמיד לעזור להם. אהבת המולדת התבטאה אצלו כבר בגיל רך מאוד, למרות שהיה צנוע מטבעו. בכיתה השלישית בגיל שמונה כתב בכיתה את החיבור הראשון שלו. המורה אמרה לילדים לבחור בנושא לפי רצונם וחנינא בחר לו הנושא שכפי הנראה נגע לו במיוחד. "יש לי חברה וקוראים לה ישראלה, אני אשמור עליה בכל כוחותי נגד אנשים רעים שלא יקרה לה חלילה שום דבר רע"- זה חלק מהחיבור הראשון שלו בחיים. המחנכת דאז בודאי זוכרת את המקרה, כי החיבור שלו עשה רושם רב על צוות המורים, אז, בכתה השלישית, הוא היה נכון לשמור על המולדת שהוא אהב כל כך ואפילו לא לחסוך את חייו בשעת הצורך. הוא היה מוכן לשלם את המחיר היקר ביותר למען כבוד העם והמולדת למרות שהוא ידע שיגרום למשפחתו צער עמוק בלי גבול, כי אהבת המולדת היתה יותר גדולה וחזקה מאהבתו למשפחתו. אנו משתדלים לחפש בזכרונותינו, האם היה לנו, להוריו, איזה שהוא סכסוך איתו. מילדותו ועד לנפילתו לא היה קיים דבר כזה בכל ימי חייו, כי הוא היה ילד נבון ותמיד השתדל להבין את זולתו. היחס בינו לבין משפחתו היה תמיד חביב ועמוק, אהב את אנשי הסביבה ואת חבריו ללימודים, ותמיד היה מוכן לעזור להם. ובאמת, המחנכים שלו הרגישו באהבתו זו ושלחו אליו את הילדים החלשים יותר בלימודים בכדי שיעזור להם בלימודיהם. חנינא'לה הקטן היה מאושר שהיה יכול לעזור להם והיה לו סיפוק מיוחד מהעבודה הזו. למרות ההצטינות שלו בלימודים, חנינא'לה נשאר צנוע. לנו זה נודע מתעודות ציונים שהביא, וגם מהערכות המורים באסיפות ההורים שנערכו מפעם לפעם. האחריות שלו לכל המשימות שנמסרו לו מידי המורים והמחנכים היתה ללא גבול, הוא מילא כל תפקיד במחשבה עמוקה ובקפדנות, גילה לכל סבלנות רבה וזו הסיבה שסיפק את מחנכיו ובזכות זה העריכו אותו מאוד. חנינא'לה הקטן שאף גם לצלילי מוזיקה. במשך שנים ארוכות למד לנגן על כינור, עד שנפצע באצבעו והפסיק באופן זמני לנגן. אז, אף אחד ממשפחתו לא חשב שהכינור שלו ישאר אילם לעולם. בהגיעו לעול מצוות, חנינא'לה עיין בתלמוד ודיני תורה וגילה גם פה התענינות רבה. הוא שאף לדעת הכל. ספג ידיעות מכל השטחים כמו אדמה רכה הסופגת גשם. התוצאות היו ברורות. הוא גמר את בית הספר היסודי בהצטינות ונכנס לתיכון עיוני בצפת. גם פה גילה ענין רב בכל המקצועות וכשרון ללימודים במיוחד במקצועות הריאלים. ברור היה לכל שחנינא יגדל לאדם ויביא תועלת לעמו. מלחמת ששת הימים עשתה עליו רושם גדול והכניסה אותו למשבר פנימי. במשך כל הימים האלה לא זז מהרדיו ושמע חדשות מכל המקורות. הרגשתי שבליבו מתנהלת מלחמה לא קטנה בגלל שהוא יושב בתקופה גורלית כזו בבית, בזמן שגורל עמו מוכרע בחזיתות. מפעם לפעם קם מהרדיו וצעד בעצבנות מקיר אל קיר ושמעתיו ממלמל בשפתיו: "להסתער, צריך להסתער". בסיום בית הספר התיכון התגייס לצבא והציבו אותו ליחידת שריון. אבל זה לא סיפק אותו והתנדב לסיירת שריון. להגיד את האמת, בתקופת הטירונות חנינא לא היה מרוצה במיוחד, הוא הרגיש את עצמו מקופח מהיחס של המפקדים הנמוכים שאיתם נפגש בתקופה זו, וסבל מאוד מבחינה נפשית מהיחס הגס שלא היה רגיל אליו. אבל בהגיעו ליחידת הסיירת השתפר העניין והיה אפילו מאושר. שם הכיר את חבריו ביחידה שהיו גם ברמתו וגם את מפקדיו. בהגיעו לחופשה הביתה סיפר על חבריו ביחידה ועל מפקדיו שאותם אהב וגם הם העריכוהו. הרגשנו שהוא מאושר, זו היתה גם הסיבה שלא יכולנו להתנגד להחלטתו להשאר בסיירת. כמו בכל החיים שלו התיחס גם לשירות הצבאי שלו ברצינות גמורה, כי זה היה חלק מהאופי שלו. גם בשטח הזה ספג הרבה ידיעות מתוך אמונה שהידע הצבאי הרב יעזור לו לבצע משימות בשרות המולדת. בתקופה כה קצרה יחסית חנינא עבר הרבה, והספיק לעבור בהצלחה רבה קורסים חשובים. ביצע משימות, הציל את חבריו הפצועים מתוך טנק בוער, מבלי להתחשב בסכנות הכרוכות במשימות האלה. כל זה ועוד פרטים אחרים מהשרות שלו בצבא נודעו לנו לא ישירות מפיו אלא באופן עקיף כי הוא לא הבליט את הדברים וידע לשמור בקפדנות גמורה על סודות הצבא. הוא היה מאושר שנותנים לו אפשרות להגיע מול האויב המסכן את המולדת ולהגן עליה באופן ישיר, וכשהגיע הרגע המכריע הקריב את עצמו למענה כמו שהרבה מחבריו לנשק מוכנים לעשות. בנפילת הלוחם חנינא כבה כוכב נוצץ, נחרב עולם שלם. כמו שנחרבים הרבה עולמות כאלה בתקופה האכזרית הזו, והאנושות שותקת, כאילו שזה לא נוגע לה. למרות שהאנושות מתפארת עם ההתקדמות שלה בכל השטחים היא בכל זאת נשארת תקועה בתקופה הקדומה של קין והבל, בגלל האגואיזם שלה והשאיפה להגמוניה. זה הפסד גדול לא רק למשפחה אלא לכל העם, ואולי גם לאנושות כולה. מי יודע? חנינא השאיר לנו ירושה עשירה של תעודות הצטיינות מבתי הספר וגם תעודת בגרות במגמה הריאלית עם ציונים נפלאים. לנו השאיר חלל בלב וכאב עמוק לכל החיים. הכאב הוא עוד יותר גדול, כי אנו בטוחים שבתנאים אחרים, בתנאי שלום היה יכול לגדול ממנו אזרח טוב למען המולדת ולהביא תועלת לכל העם. יהיה זכרו ברוך! אבא ======================================================== קטעים מיומנו של חנינא ז"ל 24.4.67 ידיד יקר! למעשה רגע זה הוא תוצאה של התלבטויות רבות אם איני טועה מן הכיתה החמישית. אולי מוטב שאציג עצמי קודם. ובכן, שמי חנינא (רוזינוביץ) יליד 18 לינואר 1950, כלומר עתה בן 17 אביבים ויותר. עתה אני בכיתה השביעית בבית הספר התיכון העיוני בצפת ונחשב לאחד התלמידים הטובים בכיתה, שהיא כיתה במגמה הריאלית. גובהי 174 ס"מ, גוף חסון, עינים תכולות-אפורות, שיער שתיני ופנים מנומשות וכעורות כשבמרכזן מזדקר לו חוטם אדירים. תיאור זה מובא היות שהנך חסר חושים שיש לבן תמותה רגיל. למדתי כ- 5 שנים לנגן בכינור אך זה זמן רב שרק ראיתיו, רק ראיתי את צבעו או יותר נכון את צבע הקופסה בה הוא מונח. יש לי אח נחמד-צביקה ואחות שזה עתה עומדת לי על הנשמה. האחד בחמישית והשניה "זה עתה" מסיימה שירותה בצה"ל. כפי שכבר הזכרתי היו לי התלבטויות רבות ופעמים רבות החלטתי לאזור עוז ולכתוב ולהעלות את מחשבותי ורגשותי על הנייר, אך תמיד אמרתי לעצמי כי זה מעשה ילדותי ורק היום מצאתי בי מספיק אומץ לפתוח פנקס זה ולרכוש לי ידיד. לא אתכחש לך ולעצמי ואומר כי הנני טיפוס מסוגר, בודד שמנסה בכל כוחו לאצור את רגשותיו, לכן מצפה אני ממך להיות רע רך קשב, רע שכולו אוזן ורצוי שלא יחלוק על דעתי דבר שהוא לפי דעתו של אחד מחסידי אומות העולם הידיד האידיאלי והרצוי ביותר. אהיה גלוי לפניך ואומר כי זוהי מטרת כתיבתי… שלום לך ולהתראות. ======================================================== יום שלישי 7.6.67 ירושלים, בירת ישראל ועיר הנצח, בידינו בשלמותה. היום בשעה 10:10 פרצו כוחותינו דרך שער האריות והשתלטו על העיר העתיקה כשקדמה לכך פעולת הכנה, כיבוש המוצבים שמסביב ופריצת דרך, דרך שייך ג'רח להר הצופים. היום כשהודיעו על כך ברדיו חשתי התרגשות רבה שבאמת קשה לתארה במילים ולא אחטא אם אומר כי חשתי מחנק בגרוני. בשידור מן העיר העתיקה יחד עם כוחותינו הפורצים ממש התייפח הקריין ליד המיקרופון ובעת הנפת דגל המדינה על הכותל המערבי התוודה כי מעולם לא היה דתי אך לא יכול היה לשדר כשמישש בידיו את אבני הכותל. מסביב נשמעו קריאות ההידד של החיילים ותרועת שופרות. עד כה היתה העיר מבותרת וחצויה אך עתה היא "עיר שחוברה לה יחדיו". שירת התקוה בין חומות הר הבית ממש הרטיטה אותי. כה רבים הבחורים והבחורות אשר נפלו או הפכו נכים בניסיון לשמור על עיר זאת ובמיוחד על חלק עיר זה בימי מלחמת הקוממיות אך לשוא, אולם עתה, אין בדעתנו לותר על שום שעל אדמה מעיר זו לנצח. היא תהיה בירת ישראל השלימה על אפם ועל חמתם של כל מחרחרי המלחמה וכל הגויים הקמים עלינו להשמידנו. ======================================================== יום חמישי 15.6.67 אבידות צה"ל והאומה מסתכמות ב- 677 אבידות בנפש ולמעלה מאלפיים פצועים. לעומת זאת אבידות האויב מסתכמות בכמה אלפים הרוגים ופצועים ושבויים לרוב. למען האמת לא הזדעזעתי כאשר נקב הקול הנישא על גלי האתר במספרים אלה. כמו כל לב אחר במדינה כאבתי את כאב אותן משפחות שכולות, אלמנות ויתומים. אך היה ברור לי כי כדי להחלץ מן המצב אליו נקלענו, הסגר וטבעת חנק עוינת, חייבים להיות קרבנות. בכל שיחותינו על גודל האבידות הצפויות נעו ההערכות בין 800 לאלף. היה ברי כי אין להמנע מכך, לכן אני מניח שהייתי מוכן מבחינה נפשית לאבידה זו ועל כל הישג שצה"ל השיג וברגע שדובר צה"ל דיווח על כך היו נתונות מחשבותי למחיר ששולם להשגת המטרה. איזור ירושלים עלה לנו ב- 180 בחורים, איזור ג'נין-שכם 107 קורבנות, הרמה, רמת הגולן, 115 חיילים וסיני ורצועת עזה 275 אבידות. ביחס להישג הצבאי אין אלו אבידות כבדות ואף הישג למרות הגיחוך שבכך, אך כל משפחה ומשפחה באבלה אין רואה לנגד עיניה והידיעה על הנצחון מקילה אך במעט את סבלה. בידי האויב כ- 16 שבויים ישראליים שכולנו מתפללים להחזרתם בריאים ושלמים… … לישראל אסור להיסוג אפילו מעל שעל אדמה אחד שנכבש או שוחרר. איזור הגדה המערבית ורצועת עזה מהווים חלק בלתי נפרד מהמדינה, המקומות הקדושים אליהם לא הורשינו להתקרב במשך למעלה מ- 19 שנים. הרחבה לפני הכותל המערבי היתה מקום מדרך לחמורים ובהמות משא מונהגות ע"י ערבים עטורי כפיות, או תיירים יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. מדינת ישראל לא תמנע גישה למקומות אלה מאף אחד המעונין בכך שלא כמו אלה מן העבר השני של המתרס. בטחונה של המדינה מחייב החזקה של השטחים שהיו קיני רוצחים וגנבים למיניהם שערערו את שיווי המשקל של האזרחים ע"י מטעני החבלה שהניחו לאורכה ולרוחבה של המדינה. או קינים לקני תותחים, מרגמות ורובים שהיו מכוונים לעבר ישובינו והשביתו את השלווה והשקט. גורם נוסף שבגללו לא הייתי מפנה את השטחים היא העובדה שכל שעל אדמה קודש מדמם של מיטב בני העם שנפלו בהכרה כי במותם מביאים הם פתרון של קבע לחוסר השקט באיזור. ברור כי השלום יהוה פתרון אידיאלי ואנו מוכנים לקבלו בזרועות פתוחות אך גם עתה מכריז אתאסי ראש ממשלת סוריה על המשך המאבק… ======================================================== … כתבתי מכתב למערכת העיתון "מעריב" והרי תוכנו: העליה הכרח אין ספק שהעם בא"י מלא הערכה לגילויי ההתנדבות הרבים של היהודים בארבע כנפות תבל, שאנו עדים להם בימים אלה וכספים רבים שממשיכים לזרום מתקבלים בזרועות פתוחות. אך, מתקבל הרושם כי תפקידה של התנועה הציונית העולמית אינו מסתכם אלא באותו "שנור" מפורסם. כסף זה דרוש מאוד לכלכלתה של מדינתנו הצעירה, אך האם שמענו בימים אלה על קבוצה של אנשים או משפחות ממדינות הרווחה שהביעו נכונות לבוא, להשתקע ולהוות תושבים בעלי אזרחות ישראלית במדינת ישראל השלמה? האם תרומות אלו אינן מהוות מעין פיצוי, מעין הקלה למצפונם של יהודי התפוצות שקורא להם לקחת חלק פעיל בשיקומה של המדינה. יהודי ב"גלות" היודע כי כספו לוקח חלק בשיקום הריסות מוותר על עליה לארץ שלמעשה נוסדה למענו, ואינו מוכן לנטוש את סיר הבשר על שולחן בניכר לאחר שמצפונו אינו מעיק עליו עוד, לאחר שכספו פרע חוב שלמעשה היה צריך להפרע בהתישבות ועליה. הם חבים זאת למדינה ולעצמם. מדינה זו לא נוסדה על מנת לקבל תרומות, לא על מנת להבנות מתרומות, אלא להכיל את כל נותני התרומה כאזרחים וכאחים כאחד ולא כאחים שמעבר לים בלבד. עליה ולא כסף הם תנאי בל יעבור לקיומה של מדינתנו היקרה לנו מכל, האם בעובדות אלה אין משום גילוי תולעת השוכנת בליבה של התנועה הציונית העולמית והדורשת תיקון? ההתעוררות הרוחנית אינה מוצאת ביטויה באוניות העולים בנמלי הארץ. חנניה שושן רח' ההגנה 12, צפת ======================================================== יום חמישי, יום הגיוס, היה בכלל לא יוצא דופן פרט לרגע בו עזב האוטובוס את התחנה בצפת ואני יושב בתוכו. אמי דומעת בצורה רצינית, תרה אחרי מבטי דרך חלון האוטובוס וכן גם אבא, אבל אני תפסתי קור רוח ומעט אדישות והשתדלתי לא להביט עד היציאה. החברה הזהירו אותי שינצנצו לי דמעות בעינים, אבל זה לא קרה. בכלל נדמה לי שהצבא כולו הוא משחק ילדים. ואפילו חיים כ- 10 ימים לאחר הגיוס לא הקנו לי הרגשה שבצבא תלויים מנגד חיים ומוות. הרגשה כזו היתה חזקה באופן מיוחד בימים הראשונים ולבישת המדים ביום חמישי היתה יותר משעשוע. את המורל הרימה לי שיחת טלפון עם הבית. כן, אז ידעתי כמה חשובה המשפחה, מה ההבדל בין חייל שיודע שיש לו בית, אליו הוא יכול לחזור ולהתקבל באהבה.