פינה מקופלת: טוראי (יזמן) חנוכה משה נפל כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967) בנם-יחידם של חנוכה וג'ורג'יה. נולד בשנת תש"ח (1948) בעיר ארביל אשר בעירק. כאשר מלאו למשה שנתיים עלתה המשפחה לארץ וכאשר הגיע לגיל בית הספר התחיל לומד בבית הספר התיכון המקצועי "עמל" אשר בצפת וסיים את לימודיו בו בהצטיינות. בצה"ל השתוקק משה להצטרף למערכות הלוחמים עוד לפני שהגיע המועד לכך - ואמנם התנדב לשרת ביחידה קרבית כשמונה חודשים לפני שגויס. תשעה-עשר חודש עשה בחטיבת "גולני". ההורים ידעו את ייעודה של החטיבה הקרבית הזאת ואמו ביקשה אותו להגיש בקשה להעברה ליחידה אחרת, או בכלל שישוחרר מן הצבא, שהרי בן יחיד היה. אמנם ארבע בנות היו במשפחה אבל הסכנה שנשקפה לו בשרתו ביחידה קרבית לא נתנה מנוחה למשפחה כולה, אך משה דחה את הפצרות אמו וסירב לקבל כל הצעה מצד אביו. האב היה נוטש את עבודתו ואת ביתו בשיכון כנען אשר בצפת והיה יוצא בעקבות בנו אל השדות לוודא אם ראה אותו מישהו או שמע עליו וגם באותו בוקר של יום שני לקרבותיה של מלחמת ששת הימים, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), יצא להתחקות על גורל בנו, אך כאשר פגש בחיילי יחידתו הם נמנעו מלספר לו מה אירע לבנו כי הזחל"ם, אשר בו נסע הבן, נפגע פגיעה ישירה בקרב שהתחולל ליד מטעי קיבוץ דפנה, משה הובהל בהליקופטר על ידי חבריו לבית החולים רמב"ם בחיפה - ושם מת מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. באגרת האחרונה לחברו ברמלה כתב: "החבר'ה כאן גברים. אנו מחכים לרגע בו יתחילו הסורים במלחמה. אם יתחילו נלמד אותם לקח. שמור המכתב למזכרת..." - כאילו ניבא לו לבו שמכתב זה הוא מעין פרידה מן החיים. כותבים על משה משה ! משה! ילדה הייתי כמעט נערה כשעלינו נחתה המכה הקשה. אחי הגדול, אחי היחיד נלקח מאיתנו, וכולם אמרו שהוא אף פעם לא ישוב אלינו. בכיתי, ראיתי סביבי אז אבל עצום ושכול, של אמא ואבא ז"ל של אחיותי ושל כל העולם הגדול. איך יתכן שדבר איום כזה לנו קרה? איך יכול להיות שדוקא אתה נפלת? אתה הגדול, החזק, התומך המשמש דוגמא לכולם נעלמת? לא תשוב עוד לעולם? אמא בכתה שנים בדמעות ובמילים עד יומה האחרון כאבה, בפנים בפנים. לאבא זה היה זעזוע איום וכבד קשה להבין מה מרגישים כשמאבדים בן. שני אחיינים קרואים על שמך, ולשאר אחייניך אנו מספרים בגאוה את סיפור גבורתך אתה שם למעלה שילמת הכל ולנו נותר רק השכול, רק השכול. כואבים מאוד אומרים "חבל! חבל!" על עלם יקרות שהלך וקמל דע שם למעלה שזכרך לא ימוש לעולמים אוהבים, זוכרים ומתגעגעים מאחותך הקטנה רבקה -------------------------------------------------------------------------------- 12.5.97 למג"ד גדוד "הרעם" ושאר המפקדים והפקודים יום הזכרון הנורא והאיום שוב מאחורינו. ממשיכים יום יום ורגע רגע לזכור בכאב את יקירנו. אתם המפקדים והחילים בחיל התותחנים, נותנים לנו, יום אחד בשנה, רגעים של אהבה וגם געגועים. געגועי משפחה כואבת ליקיר שהלך ואבד לעולם, אך גאוה שהיה חלק מכם, ואבד כאילו לכולם. הרגשה של משפחה שצופה מרחוק וזוכרת אותנו וגם את הגיבור, את האח היקר, שהלך וכבר אינו איתנו. אתם נותנים לנו את הכוח והביטחון להמשיך לחיות, גם מזכירים לנו שאחינו, היה שייך לכם, לא פחות. לא שוכחים, מוקירים ומכבדים ויודעים יום יום שבזכותם אנו חיים. היו חזקים ותמשיכו לשמור על עמנו ומולדתנו, שהאל ישמור כל אחד מכם, והלוואי שיזכה בשלום את ילדינו. נמשיך להיות עם לוחם ומגן אך אוהב שלום, גם כדי לחיות טוב יותר וגם לדעת שהחללים נתנו לנו את זה החלום. אני מודה מכל הלב ובאמת ובתמים לכל מי שאירגן יום זה, יום חשוב ונעים. לכל הפקודים והמפקדים, לכל הקצינים ולכל הטוראים. שמכל הלב ובכל שניה את ליבם שמו אלינו ודאגו להנעים לנו את היום ועל כך נאמר דיינו. בית הספר המקיף השש שנתי צפת