פינה מקופלת: סגן משנה אסתר (אתי) כהן נפלה ה' בסיון תשל"ד (26.5.1974) בת 20 בנופלה "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" (אסתר ב' ט"ו) סגן משנה אסתר (אתי) כהן ז"ל חיל רגלים בת לאה ושמואל נולדה בעמיעד בתאריך-י"ט בתמוז תשי"ד , 20.7.54 נפלה בתאריך - ה' סיוון תשל"ד 26.5.1974 נפלה בגיל 20 בתאונת דרכים בכביש דברת- כפר קיש נקברה בראש פינה אסתר נולדה בקיבוץ עמיעד, ביום י"ט בתמוז תשי"ד (20.7.54). בת זקונים לאחר שני בנים ונקראה ע"ש סבתה. כעבור שנתיים עזבו הוריה את עמיעד ועברו לראש פינה. אסתר למדה בבית הספר היסודי וילקומניץ בראש פינה וסיימה את לימודיה בו בשנת תשכ"ח- 1968. לאחר מכן למדה בבית הספר התיכון העיוני בצפת. בתקופה זו עסקה בסייף ובהיותה בכיתה י', והיא בת 16, זכתה באליפות הארץ לנשים בספורט זה (בשנת 1970). הזכיה באליפות גרמה לכך שתושבי העיירה התגאו בה וכך היה גם בבית הספר. אסתר אהבה ללמוד בבית הספר, כשהמקצוע האהוב עליה היה היסטוריה. אך במיוחד נהנתה מתחרויות הספורט שהשתתפה בהן. היא תכננה ללמוד בסמינר הקיבוצים ולהיות מורה לסיף לכשתגדל. התשובה לקבלתה לסמינר הגיעה מאוחר מדי, רק לאחר מותה. את זמנה הפנוי בילתה באימוני סיף ובטיולים. אסתר אהבה את הארץ ובשבתות נהגה לצאת עם חבריה מראש פינה ולנסוע לטייל. כמו כן אהבה מאוד לקרוא ספרים. אסתר היתה ידועה כבחורה חברהמנית. היא נהנתה לבלות עם חבריה אך גם היתה קשורה מאוד לבית. היא אמרה פעם ש"אמא שלה היא החברה הכי טובה שלה". בבית היה חינוך לאהבת ארץ ישראל והוריה עודדו אותה לתרום את מיטבה למדינה. באוקטובר 1972 התגייסה אסתר לצבא. בתחילה הועסקה כפקידה אך ביולי 1973 סיימה קורס קצינות ושירתה כקצינת קישור בגדוד מילואים. היא נהנתה מאוד מהשירות. היא חשה שמעריכים אותה והיתה מסורה מאוד לתפקידה. ביום ה' סיוון תשל"ד 26.5.1974, בעת סיור לאימות כתובות של אנשי מילואים התהפך הקומנדקר שבו נסעה בכניסה לכפר קיש. אסתר נפצעה אנושות ונפטרה בדרך לבית החולים. אסתר תזכר על ידי חבריה ובני משפחתה כמי שמוכנה תמיד לעזור ולסייע. כותבים על אסתר שתינו גדלנו באותה מושבה, אך החברות העמוקה בינינו צמחה בכיתות האחרונות של ביה"ס היסודי. תחילה היינו חברות של "החופש הגדול". אסתר נשארה בחופש ללא חברות, מאחר והן נסעו, וכך היה גם מצבי. לאחר ההכרות בחופש הגדול לא ויתרנו אחת על רעותה במשך השנים. לבית הספר התיכון אסתר נכנסה ראשונה וכששנה לאחר מכן עמדתי להצטרף לאותו בית-ספר, היתה היא עזרתי הרוחנית והמעשית. איני זוכרת כמה פעמים במשך השנה הראשונה אמרתי לה "שנשבר לי", אך אני זוכרת כי מדי פעם היא עודדה אותי והסבירה לי, כי כל התחלה קשה. רגעי שמחה וצער רבים ידענו יחדיו, ולה היתה הסגולה המיוחדת: להבין, לא פעם חשתי כאילו היא עצמה חיתה את חוויתי. התקופה קשה ביותר שעברה על שתינו היתה, משנודע לנו על נפילתו של יגאל שכננו. ישבנו בחדרה, לא יכולנו לדבר, כל אחת היתה שקועה בהרהוריה כשלפתע אסתר התפרצה: "הרי אי אפשר לבכות עליו, על יגאל אי אפשר להתאבל!" לרגע הייתי המומה, אך אחר כך הבנתי את כוונתה ובאמת, איך אפשר לבכות על חבר אשר בת- שחוק לא משה מפניו?! באותו רגע לא תארתי לעצמי שבתום שבעה חודשים תציק לי מחשבה זו שנית. אוקי -------------------------------------------------------------------------------- -הרהורים- אמרו נא לי מדוע? סתם כך בתחילת שבוע תהפך בת-שחוק על פנים לבכי תמרורים. רגעי צער רבים עוד אדע כי תחליף לדמותך לא אמצא, היית לי יותר מסתם ידידה נותרתי כעת: המומה, יחידה. אוקי -------------------------------------------------------------------------------- אסתר ואני הידידות ביני ובין אסתר החלה עוד בביה"ס היסודי (בגן לא היינו יחד, כיוון שאסתר היתה בגן של יוכבד ואני בגן של דבורה), היה בינינו דבר משותף- מרץ רב ושובבנות. אלא שאז היתה הידידות בינינו - ידידות של "שולם" ו"ברוגז", אך מיד היינו מתפייסות. אסתר היתה אחת התלמידות המצטיינות ביותר בכתה ושמחתי על שנפל בחלקי דג שמן כזה - כך שלמבחנים לא למדתי ושעורי בית, הוגשו לי על "מגש הכסף". אסתר ואני היינו שונות משאר בנות הכתה, בשעה שהבנות התפתחו והחלו מדברות ומרכלות כל היום על חתיכים, היינו שתינו הולכות לשחק כדורגל עם הבנים, או שסתם משתוללות. ככל שגדלנו נוצרה בינינו ידידות אמיתית ושונה. לא אשכח שבכתה ח', אמר לי המחנך "לעצלנים אין זכות דיבור", קמה אסתר והחזירה למורה באבי אביו. אסתר הצטיינה בכל, ובמיוחד הצטיינה באותה תקופה בענף הסייף, היא הגיעה לשיאים נכבדים. תמיד התגאיתי בה והרביתי לספר שיש לי חברה אלופת הסייף לנשים. בגמר ביה"ס היסודי תם גם חלק מידידותנו, כל אחת פנתה לבית-ספר אחר, והרבה לא התראינו. בסיום הלימודים נעשינו שוב חברות טובות, והיתה זו התקופה היפה ביותר בידידותנו. שתינו היינו הבנות היחידות מהכיתה שטרם גוייסו לצה"ל, השתעממנו יחד, בילינו יחד- רבצנו אחת אצל השניה יום יום- וערב ערב היינו יורדות לחצור לרקוד ריקודי עם ולשחק כדור עף וכדורסל. על התמונה האחרונה שקיבלתי ממנה כתבה לי "זכרי את התקופה היפה שלנו לפני הגיוס, זכרי את הירידה המטורפת ערב ערב לחצור ועוד… חברתך הנאמנה אסתר". אסתר התגייסה חודשים לפני ובימי שישי היתה מספרת לי חוויות מהטירונות. הדבר הראשון שסיפרה לי כשהגיעה למחוז מירון היה שקוראים לה "אתי", היה זה משונה שפתאום אחרי שמונה-עשר שנים, היא הפכה ל"אתי". הדבר השני שהיה לה משונה, מה אחת כמוה עושה במשרד, אסתר טענה תמיד שזה לא בשבילה. כשהלכה אסתר לקורס קצינות, לא היתה מאושרת ממנה. כשהייתי באה לבקרה היתה אסתר קורנת משמחה במכנסי העבודה הענקיים וכובע המצחיה. אסתר סיימה את הקורס והייתי גאה לראות אותה במסדר סיום, כשדרגות הקצונה הנוצצות התאימו לה להפליא. שבוע לפני שפקד אותה האסון רציתי לבוא אליה ולבשר לה שקיבלתי דרגת סמל ועוד הרבה דברים שרצתה בודאי לדעת. היו לנו הרבה תכניות לעתיד, בין היתר רצינו לגור בחדר שכור בתל-אביב - אסתר רצתה ללמוד בסמינר הקיבוצים - ואני לעבוד. כל התכניות הללו כאילו לא היו מעולם, אסתר לא תזכור עוד את החוויות הרבות שעברנו יחד, היא לא תוכל לעשות הרבה דברים שרצתה, אך לעולם לא אשכח אותה עד אשר אשוב ואהיה איתה ביחד ואין לדעת מתי… שרונה -------------------------------------------------------------------------------- הורים יקרים סגן אסתר כהן נספתה בתאונת דרכים ב- ה' סיון תשל"ד, 26 במאי 1974, בכביש דוברת-כפר קיש. התאונה הקטלנית אירעה בעת עדכון רשימות של אנשי מילואים לאפשרות של גיוס ובדיקת הכוננות. אתי שרתה ביחידה כקצינת קישור ליחידת מילואים, בו נתגלתה כאדם, שיודע לטפל באנשים ולעזור להם, למרות גילה מצאה שפה משותפת עם אנשי המילואים המבוגרים ממנה. כולנו שמחנו בהישגיה בעבודתה, אין לנו מילות נחמה נוכח האבידה הגדולה, אסתר תשמש לנו דוגמא ומופת כיצד ניתן לבצע תפקיד במסירות, בצניעות ותוך עבודה קשה להגיע להישגים טובים ביותר. יהיה זכרה ברוך בכבוד רב רביד יחזקאל, אל"מ מפקד היחידה -------------------------------------------------------------------------------- לזכרה של אסתר לא הכרתי את אסתר כחיילת וגם כמעט שלא כתלמידת תיכון. מבין חבריה לכיתה אני אחת מאלו שעזבו את המושבה ולא הקפדנו על שמירת קשר. כאשר ראיתי את מודעת האבל ומוחי תפס את האסון הנורא שקרה כאבתי על מותה והתביישתי בכך שלא התראינו כמעט שנתיים. כרגע כאשר אני מביטה בתמונות מביה"ס היסודי אני רואה את אסתר ילדה גבוהה מכולם ומוצקה. אסתר נראתה תמיד בוטחת בעצמה אבל היתה בעצם ילדה רגישה ואני זוכרת שהיתה בוכה כאשר לא קיבלה "טוב מאוד" במבחן. אסתר הצליחה מאוד בספורט וכולנו התגאינו בה כאשר היתה בנבחרת הסייף של הארץ. משום מה לא התקבלה לסמינר בוינגייט, שם היתה ודאי מצליחה. לעומת זאת היא הוכיחה עצמה יפה בצבא עד אשר מצאה את מותה בצורה כל כך אכזרית. אין צער עמוק מן הצער שאנו חשים על מותה של בחורה צעירה, בריאה ומצליחה שנפלה קורבן למוות האורב בכבישים. הכאב גדול פי כמה כאשר אובדת בת, אחות וחברה כזו כמו שהיתה אסתר לכל מי שהכיר אותה. ליבי עם משפחתה, יהיה זכרה ברוך רחל בן שמעון -------------------------------------------------------------------------------- אתי קשה מאוד לעכל, שאתי איננה יותר איתנו, לא תפתח יותר את דלת המשרד תכנס בחיוך ותאמר: "אהלן ציפי, מה נשמע? איך היה בבית? והעיקר, הבאת לי משהו טוב?" זוכרת אני היטב את היום בו חזרתי מהנופש ונכנסתי למשרד שהיה זר לי למרות שהבסיס לא היה חדש עבורי, אמרתי: בוקר טוב, קוראים לי ציפי ואתי השיבה בחיוך לבבי: נעים מאוד, שמי אתי. מרגע ראשון אהבתי בחורה זו. במקרה נכנס חייל מהמחנה למשרד והצגתי את אתי בפניו ואמרתי בפשטות: תכיר, זו הבוסית שלי. אתי כדרכה תקנה אותי מיד: ציפי, אני לא בוסית שלך אני עובדת יחד איתך במשרד, אני קצינת הקישור ואת הפקידה של הגדוד. בתקופה זו הייתי גם משקי"ת הח"ן בבסיס אוף בתחום זה עזרה לי אתי מאוד. אף פעם לא כעסה כשנכנסו בנות בשעות העבודה למשרד ופנו אלי בבעיות, להפך תמיד ניסתה לעזור לי וכאדם מהצד תמיד יעצה גם לי וגם לקצינת הח"ן את מי לשחרר, מתי להיות תוקפנית יותר ומתי פחות. הקשרים בינינו התהדקו בתקופת המלחמה, כשכולנו היינו במתח, היינו נוסעות לבקר את חיילי הגדוד, לוקחות מספרי טלפון ומתקשרות לביתו של כל חייל וחייל להרגיע את משפחתו. בתקופת המלחמה הרבינו לנסוע למוצבים וימים שלמים בילינו אתי ואני בצותא. תמיד ניסתה לעזור לכל חייל וחייל הקדישה מזמנה ותמיד עשתה זאת עם הרבה הרבה רצון טוב. ואחר כך הגיעה תקופה עכורה יותר של סידור המשרד אחרי שחרור הגדוד, אך גם זה נעשה ברוח טובה וזאת בגלל הנאמנות של אתי לחיילים ולעבודה. ואני, כל דבר שהייתי צריכה להכין הייתי מכינה זאת בצורה הטובה ביותר רק בגלל שאתי ביקשה שאעשה זאת. עבדתי יותר, מכיוון שידעתי שחייבים לגמור את העבודה. מדי יום א' הייתי חוזרת מהבית עמוסה בחוויות. את השעות הראשונות תמיד היינו מעבירות בסיפורים מה עבר במשך השבת ותמיד יעצה לי אתי איך להתנהג עם החבר, מה לעשות ומה לא לעשות. ידעתי תמיד שיש לי אל מי לפנות ועם מי להתייעץ על כל נושא. תמיד ניסתה לעזור לי ולעמוד לצידי. ניהלה ויכוחים שאצא לשבת הביתה. שהעבודה שאני צריכה לעשות תהיה רק עבודה פיירית - כמו שנהגה לומר, ושלא אצטרך לעשות עבודה שאחרים צריכים לעשותה. תמיד נהגה לומר, מה פתאום שהפקידה שלי תעשה זאת? יש מספיק אנשים שיכולים לעשות עבודה זו, ולי אמרה: "ציפי, את נשארת במשרד ולא עושה מה שאחרים אומרים לך". אתי, השארת אותי לבד במשרד כל כך גדול, שסוף סוף החלטנו לקשטו למרות שעמדנו לעבור למשרד הקודם שלנו אותו החלטנו לטפח ואז פרצה המלחמה. השארת אותי לבד עם כל כך הרבה חיילי מילואים, כל כך הרבה בעיות, קשה מאוד לספר לחייל מילואים, שאין יותר קצינת קישור ולהשאיר את האדם מוכה הלם. כולנו עדיין המומים, חושבים שזה חלום רע, קשה להאמין כי את אינך, שלא תצעקי יותר, תצחקי ותשתוללי כמו שאהבת. תמיד אמרת, אל תשתחררי שחרור מוקדם ותעזבי אותי לבד, וכשתשתחררי אל תשכחי לבוא ולבקרני. אבל כעת הכל שונה, השארת אותי בודדה רק עם כתב ידך ודמותך הצצה מכל פינה. ובמקום לבוא לבקרך כאן במשרד באה אני לבקר את הורייך ואחייך שנשארו בודדים ואותך באים אנו לבקר, אותך הטמונה עמוק עמוק באדמה. השארת את כולנו עם הרבה הרבה זכרונות והרבה הרבה סיפורים, עליהם אני חוזרים ומספרים, חוזרים ומספרים. אין ניחומים על אבדן היקר, ויודעת אני שאין בכוחן של מילים להפיג כאב וצער. אתי רצתה להשתחרר וללכת ללמוד. שאיפות רבות היו לה בשטח הספורט ובהרבה הרבה שטחים אחרים, אך מה צר שכל זה נקטע באמצע… דעי לך אתי, שכולנו כולנו אהבנו אותך, את חסרה לכולנו, ואנחנו יודעים שאהבת אותנו. זכרך שמור בלבנו, יהי זכרך ברוך ציפי נגושבר פקידתך -------------------------------------------------------------------------------- מסגרת שחורה ודאות איומה מגיחה אליך בג'יפ צבאי בשלושה אנשים ובמסגרת שחורה ילדתכם האחת- במסגרת שחורה. לא, לא אל תלכי ממני חיוך חיי, אוחז בכנף בגדה שאיננו ואתחנן ואשקנו ואנסה להשיבנו ריקות ידי. אז שמך במסגרת שחורה עטרנו גופך באדמה טמנו אך חייך זורמים שלובים בחיינו. לדף הבא קוים לדמותה ביקשו שנכתוב קוים לדמותה של אתי כהן. המלאכה קשה מאוד, משום שאין זה קל לכתוב על חברה טובה בלשון עבר. עברתי עם אתי זמנים קשים וזמנים קלים יותר ונוצר בינינו קשר הדוק. חברים בבסיס קראו לנו "בעל ואשה" משום שהיינו צמד חמד שלא נפרד ולו לשעה קלה בלבד. ופתאום הידידות היפה הזו נגמרה, נפסקה, איננה עוד וקשה לקלוט זאת. אתי, שהיתה בעלת כח סבל עצום ולא נשברה גם בעתות קשות הלכה לה והשאירה אותנו עם חלל ריק. הכרתי את אתי לראשונה בקורס קצינות, קורס שהוא לכל הדעות קשה וכדי לעבור אותו צריך הרבה מרץ, רצון, שלוה וכח סבל. כל התכונות האלה היו באתי. אחרי מסע קשה, אחרי יום לימודים גדוש ועמוס היתה אתי תמיד במצב רוח עליז וכולה שופעת רוח חיים. וקוראת בקול "אהלן, מה העינינים?" ומיד היה לכולן טוב על הנשמה וכולן שכחו את כל הקושי והסבל. במשך כל קורס הקצינות פחדה אתי, שהיא תהיה מוצבת במקום קרוב לביתה. היא רצתה להשתחרר קצת מהפינוק שקיבלה בבית כבת יחידה בין שני בנים. בסופו של דבר הוצבתי אני בראש פינה ואתי בעפולה. שמרנו על קשר מכתבים, וכמעט שלא התראינו עקב המלחמה, שפרצה מיד לאחר שגמרנו את הקורס. עזבתי את ראש פינה והוצבתי לעפולה ופה התחילה תקופה יפה של אתי ושלי. פה התחילה אותה פרשה יפה של צמד חמד - אתי ואילנה. היינו מסדרות יחד להשאר בתורנות, היינו עובדות יחד, נוסעות אלי הביתה כשלא היינו בתורנות יחד, ומה לא עשינו יחד? כל דבר שקורא שורות אלה יכול להעלות בדעתו עשינו יחד. אתי, שנקראה בפי כל, בעלה של אילנה, עזבה אותי, השאירה אותי המומה, שבורה, חסרת אונים מול הבאות. אתי שהיתה תמיד צועקת לי: "שתקי, אל תעני לי כל כך הרבה, הבאתי לך עוגות מהבית". אתי שהיתה רוגזת כשנעשה עוול, כשנעשה אי צדק, כשמישהו היה מעז לחרוג מהאמת הצרופה של כל מקרה, אותה אתי שובבה, טובת לב, אמרה לי: "להתראות בעוד כשעתיים, אני נוסעת למשקים בסביבה". ביקרתי אותה אחרי שעה קלה בבית החולים, כשהרופא אמר בצורה שנראתה לי אז כאדישה: "אין צורך באמבולנס, היא איננה עוד". והוא השאיר אותי פעורת פה, מוכת הלם ולא מאמינה לו. אתי החברה הטובה שלי, אתי שתמיד הבינה, עזרה, עודדה ושמחה אותי פתאום לא תהיה יותר? לא, זהו דבר שנבצר ממני להבין ולקלוט. נגזר עלינו להודיע לכל אחד, לכל ידיד ולכל רע את הדבר הנורא, הודענו! אנשי המילואים של אתי היו המומים, "הרי רק דיברתי איתה לפני זמן כה קצר". רעיה, החברה הטובה של אתי ממעלה הגלבוע ניצבה כמוכת רעם, ומי בעצם לא הגיב כך? כל מי שהכיר וידע את אתי על סגולותיה, מבין מדוע מצבי כה קשה היום, כשנשארתי לבדי. אפשר לכתוב על אתי הרבה, אפשר לספר עליה סיפורים רבים ויפים. ואף פעם זה לא יגמר. כי אתי היתה כל כך חמודה, כל כך נבונה, כל כך עירנית, צחקנית ושובבה שקשה לתאר שמה שקרה אמנם קרה. בשטח הספורט היתה אתי אדירה. היתה תקופה שהיא היתה אלופת הארץ בנבחרת הנוער בסייף, ואת עתידה המקצועי ראתה בספורט. היא נרשמה לסמינר הקיבוצים וכמובן שהתקבלה. התשובה על קבלתה לסמינר הגיעה, כשכבר לא היה למי למסור אותה. כל כך אכזרי הכל, כל כך לא הוגן. איך אתי תמיד אמרה: "זה לא פייר". משום שהיא חיפשה רק את היושר והצדק. אתי יקרה שלי! נוחי בשלום במקום בו את נמצאת עכשיו. אל אנתק את הקשר עמך, אשמור עליו תמיד ואבוא לבקרך עוד ועוד. אבוא לבקר את הוריך ואת שני אחייך ותמיד נוכל לשבת ולהעלות זכרונות. אך למה זכרונות, למה העולם כל כך קשה, אכזר וקורע לב? למה זה תמיד קורה לטוב מכולם? ואנו נשארים ללא תשובה, ללא מענה, בלי שיהיה לנו מה להשיב להורים שכולים ששואלים, ולאחים שניצבים המומים. אנו ממשיכים לחיות כי זו דרכו של העולם, ואנו עושים זאת למען אתי זכרונה לברכה, אני מחזיקים בקושי, אך עושים זאת, את משרדה של אתי, כדי שאנשי מילואים ימשיכו לקבל טיפול מסור כמו שקיבלו מאתי. אסתרקה יקרה! כתבתי משהו עליך, בלב דואב, בלב כבד. להתראות נערה, להתראות עלמת חן צעירה כל כך, הפרידה קשה אך המציאות אינה מרחמת. שלך כמו תמיד בית הספר המקיף השש שנתי צפת