פינה מקופלת: רב טוראי דוד הרמלין נפל י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) בן לאה וחיים נולד בתאריך - ל' בשבט תשי"ד 3.2.54 נפל בתאריך - י"ז תשרי תשל"ד 13.10.73 ברמת הגולן נפל בגיל 19 ברמת הגולן נקבר בצפת דוד בן להורים ניצולי שואה, נולד בבית החולים בטבריה. הוריו קראו לו על שמו של דודו אשר נספה בשואה ואילו בפי חבריו כונה "דודו". דוד התחנך בבית הספר היסודי "ממלכתי א' בצפת ולאחר מכן החליט ללמוד ב"כדורי" כי שם למדו כל הרמטכ"לים. הוא למד שם שנה אך לבסוף התאכזב וחזר לצפת. דוד המשיך למודיו בביה"ס התיכון "עמל" בצפת. הוא בחר ללמוד אלקטרוניקה מכיוון שמגיל קטן היה לו חוש טכני. הוריו מספרים כי נהג לפרק טרנזיסטורים לחלקים קטנים וגם מאוחר יותר כאשר החל לנהוג יכול היה לתקן את התקלות ברכבו. דוד היה נער פעיל וחברותי. הוא נהג לבלות בדיסקוטקים, אהב לטייל בשבתות עם חבריו אבל בעיקר אהב לשחק כדורסל. הוא שיחק בקבוצת "הפועל צפת" וערבים רבים בילה באימוני הקבוצה. בנוסף היה חניך ומדריך בתנועת הצופים בשבט "האר"י" בצפת. כשהתנועה התפרקה חש צער רב ושאף להקימה מחדש. ביתו המה מחבריו הרבים שבאו לבקרו. הוא אהב מאוד קולנוע ומוזיקה. לדוד היה אוסף תקליטים גדול ומוזיקה רועשת נשמעה מתוך חדרו ובעיקר הזמר האהוב עליו - טום ג'ונס. דוד יזכר כבחור עם לב רחב וטוב. חבריו ומשפחתו מספרים על כך שעוד בילדותו כשהמצב בבית היה קשה, נהג לתת לאחת הזקנות במעברה שליד ביתו את הירקות המועטים שהיו במקרר. כשהוריו באו לבקר אותו בסיני, כשהיה בטירונות מיד חשב על חברו הבודד והתחלק איתו במטעמים שקיבל מהבית. דוד אהב מאוד את צפת והיה לו חשוב שהיא תפותח. הפופולריות הרבה לה זכה דוד בקרב הצעירים, כושר הארגון שלו, כושר השכנוע המצויין שלו ופעילותו הרבה גרמו לכך שראש העיר דאז הציע לו להצטרף למועצת העיר. הוא חשב לזכות בקולות הצעירים בעזרתו. דוד אכן היה פעיל למען אחת המפלגות של צעירי צפת באותה התקופה. חבריו מספרים שנהג לתלות מודעות למען התנועה בה האמין והרבה לדבר על כך שצריך לפתח את העיר. בחופשותיו מביה"ס נהג לעבוד. לעיתים ירד לאילת לעבוד באחד המלונות. הוא עבד בסחיבת ארגזי פירות ובעבודות פיזיות קשות. באחת החופשות עבד במשך ארבעה ימים ואת כל משכורתו שילם לבסוף כדי לבלות יום שלם בבית מלון כאחד האורחים. לפני גיוסו לצבא למד דוד בביה"ס לאלקטרוניקה בבת גלים. אבל הוא כל הזמן שאף לשרת ביחידה מובחרת. הוא ניסה להתקבל לקומנדו הימי אבל מאחר ולא התקבל, החליט להיות חובש קרבי והדבר תאם את שאיפתו ללמוד רפואה לאחר שירותו הצבאי. דוד גוייס לצה"ל במאי 1972. הוא עשה טירונות בחיל השריון, אח"כ עשה קורס נהגי טנקים ולבסוף נשלח לקורס חובשים קרביים בסרפנד. את שירותו הצבאי עשה בסיני ואחר כך ברמת הגולן בחטיבת 188. בשבת, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נשאר דוד תורן במרפאה, בבסיסו שברמת הגולן. למחרת ראתה אותו ציפי אחותו עובר בקומנדקר עם פצועים ליד הבית. לולא חבריו שאילצו אותו להכנס הביתה, לא היו רואים אותו הוריו. הוא חשב כי עליו לחזור בדחיפות לשדה הקרב ולסייע שם בעזרה. למעשה היחידה בה שירת היתה בין מגיניה הסדירים של רמת הגולן, וחייליה ספגו את המכה הראשונה. הוריו ראו אותו מוכתם בדם חבריו, כשבגופיה שלו השתמש למעין תחבושת עבור הפצועים. הוא אמר לבני המשפחה כי הוא ממהר "אתם לא יודעים מה הולך שם… לו הייתם אתם במקומי גם אתם הייתם חוזרים". זו היתה הפעם האחרונה בה ראו אותו בבית. ביום השלישי למלחמה נפצע דוד מרסיס בכתף ופונה לבית החולים בצפת. לאחר שקיבל טיפול, "ברח" וחזר לחבריו ברמת הגולן. על המקרה מספרת האחות הראשית בבית החולים ע"ש רבקה זיו בצפת, גב' זהבה אבינתן: "דוד החובש הגיע פצוע, קיבל עזרה ראשונה ונשלח למחלקה. אבל לא בחור כדוד ירשה לעצמו להזניח את חבריו בשדה הקרב, הוא קפץ על האמבולנס הראשון וחזר ליחידתו והמשיך להגיש עזרה לכל דורש עד אשר רסיס פילח את גרונו ודוד נישא על ידי חבריו כגיבור מלחמה, אך עתה לא יוסיף דוד לעזור לחבריו". בעת שהייתו הקצרה בבית החולים בצפת, שם שרתו כמה מחבריו הקרובים ארגן דוד הטעייה להוריו על מנת שלא ידאגו. הוא כתב גלויה מבית החולים וביקש מחבריו שישלחו אותה מחיפה. בתוכנה הקצר כתב: "משפחה שלום, מה שלומכם, שלומי טוב והכל בסדר. להתראות בבית. ד"ש לכולם." ואכן להוריו שהיו דקות ספורות לפני בואו בבית החולים בצפת נודע רק מאוחר יותר שהיה שם. בשבת השניה לפרוץ המלחמה (13.10.74 ) הלך דוד וחברו עזר כהן , אף הוא מצפת לסייע בפינוי פצועים של יחידת תותחנים שנפגעה קשות. בהגיעם כחצי קילומטר לפני מזרעת בית ג'אן במובלעת נחת לידם פגז סורי. עזר כהן נהרג במקום ואילו דוד נפגע מרסיס בעורק. הוא היה בהכרה וגם במצב זה לא חשב על עצמו אלא על חבריו. הוא אמר לרופא שהטיס אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה לטפל קודם בחבריו. הוא הספיק לכתוב ברגעיו האחרונים גלויה להוריו: "אל דאגה, הכל יהיה בסדר" אבל לרמב"ם הגיע ללא רוח חיים. דוד הונצח באמצעות ספר תורה שהוקדש לזכרו. מכתב שכתב דוד צפת תשכ"ח 26.7.68 יוסי שלום רב! בראשית מכתבי אשאל לשלומך. שלומי טוב.. קניתי תקליט של הטרימלוס. וזה מאוד יפה. מה נשמע ואיך אתם מרגישים? שלומי טוב אולם אני במצב רוח לא טוב היות ואתמול דיברתי עם צ' וי' והתברר לי שהחברה שלנו החליטו להקים חברה סלונית. מה דעתך על כך? אני כמובן מתנגד לכך בכל תוקף אולם מה אני אוכל לעשות לבד? הסברתי להם שישנם כאלה חברה שהוריהם לא ירשו להם לרקוד ולחזור הביתה מאוחר, מה הם יעשו? יוסי אני החלטתי סופית שאם תהיה חברה סלונית החברה שלנו התפרקו. וחושבני שזה יצא כבר לפועל. היום יש מסיבה סלונית אצל ד'. יוסי, אלה אינם אותם ילדים שהיו. הם הפכו להיות מופרעים וזה הכל בגלל צ', א' וש' וכמובן ר'. והחברות ח', ה', ור'. אלה הם השמות אשר כפי שאוכל לומר מגרשים אותנו מעליהם והורסים את כל החברה שעבדנו במשך 8 שנים להקימה. עבדתי שלושה ימים במלון הרצליה וקיבלתי 8 ל"י. יוסי תשאל את ש' וא' מה דעתכם על החברה? האם נוכל לפעול במשותף? כותבים על דוד לדודי רציתי גם אני לכתוב דבר מה, להנציח שמך בחוברת. רציתי לכתוב, למען תדע, כי גם אני זוכר. רציתי שיר על נייר להעלות ואולי אף קוים לדמותך- אך נותרו שורות לבנות השואלות: מה ניתן לספר על בחור שכמותך? איך ניתן לתרגם ללשון של חרוז דמותו של ידיד - לא חייל, לא לוחם. ונשאר לי השיר חתום וארוז בלב שמיאן להינחם! קסטוריאנו משה -------------------------------------------------------------------------------- לזכר דודיק! מוזר וכואב לכתוב על דודיק כעל מי שהיה, כי שעה שכותבת אני שורות אלו, עוברת דמותו לנגד עיני, הדמות הגבוהה של דודיק הגבר, דודיק הבוגר. בתקופה האחרונה לא רבות פגשתי את דודיק, אך כל אימת שפגשתיו באקראי ברחוב, ונעצרנו לאמירת שלום לבבית ולשיחה קצרה, ראיתי כיצד השנים חלפו… דודיק תלמידי בכיתות היסוד היה הרבה יותר גבוה ממני, והייתי צריכה להגביה הרבה את ראשי כדי להיטיב ולהסתכל בו. אך כל חסנו וגובהו, המבט בעיניו והחיוך המרצד שלו, היה כל-כך נכנע כתמיד, ושוב גיליתי לפני את דודיק תלמידי הרך. כששוחחנו היה מבויש כאז, ואפילו הסמיק קמעא, דבר שהקנה לו כל-כך הרבה חן. כפי הנראה, למרות השנים שעברו, בשביל דודיק נשארתי המורה. תמיד היה דודיק בין ה"גברים" בכיתה. ילד חסון היה וידע להשתובב כדבעי. אך שובבותו ומעשי הקונדס שלו מעולם לא הזיקו. הוא היה שובב טוב. זכורני שהרביתי לומר שאני אוהבת בנים שובבים, אל לא יותר מדי. ודודיק היה הדוגמא החיה לשובבים הטובים. הוא ידע את האיזון שבין סתם שובבות נחמדה ובין שובבות שמביאה נזק. כי לפגוע בכוונה תחילה במישהו, מעולם לא ידע. להרע לחבר, או לכל הסובב אותו, אלו הם דברים שהיו רחוקים ממנו. כי דודיק היה גילום הטוב על כל מה שמשתמע ממנו. ואם אומר שהיה לו לב של זהב לא אגזים. תמיד עזר לחבריו, אף פעם לא ראה את עצמו פורש מן החברה, תמיד היה חלק ממנה. זכורני לא פעם שכאב כאבו של תלמיד חבר לכיתה שהענשתי. דודיק לא היה צריך להשתמש במילים כדי לומר לי שהוא כואב כאבו של חבר שנענש, ראיתי זאת במבע עיניו. העינים הן הרי ראי הנפש. ועיניו של דודיק הביעו תמיד את הלך נפשו. עיניו הסגירו תמיד את רגשותיו. כשהיה קובל בנפשו פנימה, כשהיה משתתף בצערו של חבר, כשהיה מתמרמר, היו עיניו מתרוצצות בחוסר שלוה, ולפעמים יכולתי לראות גם דמעות בזויותיהן. אך כשדודיק היה נינוח ומרוצה, עיניו הביעו כל-כך הרבה אהבה וחום, השלוה שבהן כל-כך הרגיעה. ודומה שגם חבריו הרגישו בזאת, לא רק מורתו. כי דודיק למרות חסנו וגובהו היה ילד רגיש בעל נשמה יתירה. תמיד ידע לעזור במקום בו היו זקוקים לו. ולא פעם ראיתי שהיה כואב כאב של "ברוגז" בין תלמידים בכיתה, וניסה בכל כוחו להשלים בין היריבים. הוא נמנה על עמודי התווך של "החברה" בכיתה, שעה שניסו לגבש עצמם למשחקים בתוך כדי ההפסקות הקצרות, בין שיעור לשיעור. אלי מורתו, התיחס תמיד בכבוד והערכה, דומני שאף אהב אותי. ידעתי להגיע אליו. למדתי להכיר בנקל את סגולותיו ואת טוב ליבו. ומעל לכל את רגישותו. הייתי מורתו לראשונה כשהיה בכיתה ב'. למדתי להכירו מקרוב ולקשור איתו יחסים חיש קל. זוכרת אני מה דודיק אמר לי אז, דברים שנשארו חקוקים בי ולא ישכחו לעולם. זה היה "בעידנא דריתחא", דודיק עשה מעשה שהכעיסני. לא גערתי בו, גם לא הענשתי אותו. אך הסתכלתי עליו במבט חמור סבר. אך לדודיק הרגיש זה היה מספיק- הוא לא יכול היה לשאת את מבטי הקשה, הוא לא היה מורגל לראות אותי בכעסי, והתגובה באה מיד: "מורתי אל תסתכלי עלי בעינים הכחולות האלה של המורה אסתר"! (מורה אחרת שלימדה אותו שנה אחת לפני). הערה זו של דודיק מדברת בעד עצמה. דודיק גם בהיותו ילד קטן, היתה לו נשמה חמה ואנושית כל-כך, כשל אדם בוגר, הרץ לעזור והמבין כל-כך לנפש הזולת. כשנודע לי שדודיק נפל, וכשסופר לי על ידי ההורים כיצד נפל. ידעתי שפעל בתוך הקרבות כפי שלבו הטוב פקד עליו לפעול. לעזור לזולת, להציל, להגיש סעד. כי הוא תמיד ידע לחוש ולהרגיש את חבריו מסביב, כי הוא דאג, כי דודיק לא מסוגל היה לפעול אחרת. טוב לב כזה לא יכול לשבת בידים שלובות, ולהשאיר לאחרים לעשות את המלאכה. לעולם לא אשכח את דודיק החייכן, את דודיק בעל לב הזהב, את דודיק בעל העינים הרגישות. דודיק תלמידי שהיה ולעולם לעולם ישאר כזה, חרוט על לוח ליבי. מורתו פנינה ירוחמי -------------------------------------------------------------------------------- דודי קשה לכתוב על חבר שנפל, חבר שצעד איתך יחד מהיום ששנינו יכולנו בכלל לצעוד. חבר שעבר איתך חויות לאין סוף ופתאום באמצע, ואפילו לא אמצע, אלא כמעט בראשית חייו העצמאיים נקטף מאיתנו. כזה היה דודי לגבי ולעוד רבים כמוני. היינו שכנים כמעט מהיום שנולדנו, באופן טבעי נתחברנו וגדלנו יחד באותה שכונה, שגר עד יומו האחרון. חוינו המון חוויות משותפות והיינו עדים ללא מעט אכזבות משותפות, שמהם זכורה לי אחת שדודי תמיד היה מזכיר אותה, ושנראה לי שהרבה שנים אחרי המקרה, אחרי שאותי זה כבר מזמן הפסיק להטריד לו זה עוד נגע, אומנם בצורה אחרת. דודי ואני היינו כאשר הצטרפנו לתנועת הצופים צעירים מאוד, לגבי גיל ההתקבלות לתנועה למרות זאת קיבלו אותנו. עם עוד מספר חברים לתנועה ויצאנו לג'ימבורי הראשון שלנו (הפלמ"ח). עברו שנים סיימנו את בית הספר היסודי במשך השנים היו שנים שהיינו בתנועה והיו שנים שהתנועה היתה מפורקת אבל באיזשהו מקום שמרנו על צביונינו כצופים. ובכן בסוף בית הספר נפרדנו החברה איש איש לבית ספרו ובאותו זמן החל המחזור מתחתנו לרקוד רקודים סלוניים ולהקים תנועה סלונית. דודי ארגן תנועת מחאה נגד זה. אחרי זמן מסוים אחרי שנפרדנו אני מקבל מדודי מכתב שהחברה שלנו מקימים גם כן תנועה סלונית ועוזבים את רעיון הצופים, לבוא לעזור לו אבל לא היה הרבה מה לעשות. החברה הוקמה ולמעשה הגענו למסקנה שהריקודים לא יפגעו בתנועה. אבל למעשה התנועה התפרקה אבל הוא לא התיאש ומידי פעם העלה רעיון שאנחנו נקים את התנועה מחדש ונעמיד אותה על הרגלים. התבגרנו, אהבנו לטייל בשבתות לנסוע לכל מיני מקומות ביחד, להעביר את השבת שנרגיש שעשינו משהו. כך יצא שיצאנו להמון טיולים במיוחד אחרי שהיו רשיונות נהיגה. עם גיוסו צורף לשריון למרות שנורא רצה להיות בחיל הים (ביחידה מובחרת) בצוללות. אבל רצה מי שרצה וצורף לשיריון ומשם נשלח לקורס חובשים שם נדמה לי מצא את הדבר שתפש אותו הרבה. מצא עניין והיית ממש רואה עליו שהוא מטפל בך בכל הלב ומתוך אוסף עצום של ידיעה שזה לא סוד שלדברים אחרים לא הקדיש מאמצים לזוכרם כמו לרפואה. הייתי מספר לו על פגיעה, אז כמו מחשב היה פולט את האבחון ודרך הטיפול ופעולות מנע, וכל זה מתוך רצון לעזור. הוא ראה בתפקידו כדבר חשוב מאוד ואהב אותו בכל ליבו וראה בו כדרך שרוצה להמשיך בה בחייו אך לא זכה לה. במקצוע אשר כה אהב וכה העריץ עבד את חייו למען הצלת חברים. דודי קשה לחשוב שאתה איננו. קשה לראות מודעה של "צפת שלנו" שאתה כה תמכת בה ואתה הדבקת אותה למען מה שהאמנת בו ולא להרגיש דקירה בלב. אני מרגיש צער עמוק ואני חושב שחברים רבים יצטרפו על שלא זכינו להשיג את מטרתנו שהיתה גם מטרתך. אבל לא נשקוט. קשה לעבור בשכונה ולא לראותך ולא לשאול את ציפי "דודי בבית?" מבחינה פיסית אתה איננו שם אבל בכל זאת אתה שם וגם בינינו חבריך, שנפלת למענם, למען הגנתם ולמען בטחון ארצך. גורלנו הוא שתמיד הטובים הולכים בראש ונופלים בראש. כזה היית דוד ולא נשכח זאת לעולם יוסי -------------------------------------------------------------------------------- 20.11.73 לא נתבקשתי להעלות מילים אלה סתם הרגשתי צורך לשוב ולכתוב על חבר שהיה חבר לאורך כל הדרך ואיננו עוד בינינו. דודי קשה מאוד להתחיל לכתוב על חבר, על חבר שעכשיו בגיל כה צעיר אתה צריך לסכם את חייו. קשה להתחיל מהרבה סיבות של כאב על חבר, של זכרונות משותפים רבים שאתה מעלה אותם סתם ללא סדר. דודי הוא חברי מלידה נדמה לי שבאנו לצפת יחד בגיל פחות משנה. נולדנו באותו חודש, גרנו באותה שכונה, הלכנו יחד לגנון שם למעשה אני מתחיל לזכור את דודי איך התחפש לשוטר ואני לליצן. הצטלמנו תמונות משותפות. היינו רוכבים על הגמל של פוטו נוף שהיה מעל הגן שלנו. ואמא של צילה היתה לוקחת אותה לגן. אותו, את יוני, את צילה ואותי. היינו חוגגים ימי הולדת ביחד בגן. עלינו לגן חובה ביחד. כיתה א' כל השכונה יחד. כותב את משכן הקופים על עץ הזית ליד המכולת. הקמנו את חסמבה והוא היה מגלם את דמות השמן. הכל עובר מול עיני כמו היום . איך גילינו את המערה בבית של ניסים והקמנו בה את המטה שלנו עם ניסים, חוה, חני. וגילינו את המערה החשוכה עם צינור המים המובילים למצודה. בכיתה ג' נכנסנו לצופים. בג'מבורי היינו צעירי החניכים. ואני זוכר איך גנבו לדודי את כל החפצים והוא נשאר עם התחתונים ובגלל זה ובגלל עוד כמה סיבות קיבלנו את הגביע בסוף. מחנות צופים רבים משותפים, חברות ארוכה מאוד , כיתה ז' ח' הופ גמרנו בית ספר יסודי. נפרדו דרכנו במעט. אבל עד היום אני זוכר מכתב שדודי כתב לי . היה במלחמה נגד החברה הסלונית. כתב מכתב למנוע את הקמת החברה לא בגלל שלא אהב את המוסיקה אלא שרצה למרות שהתנועה התפרקה להקימה ושהחברה יהיו יחד. זכור לי איך כל יום שישי ירדו החברה בראשותו לבית ספר "עמל" לשחק כדורגל. מכאן לצבא. למרות שרצה ללכת לחיל הים, הלך לשיריון ומשם לקורס חובשים. ובגמר הקורס בכל שאלה בעיניני רפואה היה מצטט ספר שלם בע"פ. נראה היה שאהב את תפקידו והרגיש צורך לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. השבוע נפגשנו מעט חברה אחרי המלחמה והסתובבנו בעיר. ראינו מודעה "צפת שלנו"- אגודת צעירי צפת, מודעות שדודי תלה למען רשימה של חברה שהאמין בהם משום שרצה בטובת העיר והשקיע הרבה למען הצלחת כל זה למרות שלא היה בעל זכות בחירה בעיר. דודי לא מעט חושבים עליך. החברה זוכרים אותך. איך שהיית, דודי החברה זוכרים הכל עליך. וכואבים את כאב הוריך. אני כבר לא יכול לבוא לשאול את ציפי "דוד בבית?" או "דודי בא היום?" וציפי מתעצבנת ואומרת "לא יודעת". היום היא יודעת ולצערנו גם אנחנו יודעים שאתה איננו. כך גורלנו שהטובים שבנו הולכים למות בגאון למען חברים, למען בטחון ארצם. ודודי אתה היית טוב ואנחנו חבריך לא נשכח זאת. בית הספר המקיף השש שנתי צפת