פינה מקופלת: עמית מיכל (31.5.1980) נפלה ט"ז בסיון תש"מ (20.6.61 ) בת אסתר ויאיר, נולדה ביום ה' בסיוון תשכ"א בצפת. מיכל למדה בבית-הספר היסודי הממלכתי א' בצפת, וסיימה את לימודיה במגמה הריאלית בבית-הספר התיכון בצפת. מיכל הייתה תלמידה טובה, והשתייכה בעת לימודיה בתיכון ל"קבוצה המוגברת", מעל לכל בלטו כשרונותיה בתחום הריקוד. תקופה מסוימת היא למדה בתיכון בכפר-יהושע, מקם מגורי הסבא והסבתא שלה, כי רצתה להשתלם בריקוד בחיפה. היא ראתה בריקוד את עתידה, ושאיפתה הייתה לעסוק בחינוך ושיקום ילדים באמצעות ריקוד, מוסיקה ומשחק. אך געגועיה לצפת גברו עליה, והיא חזרה לעירה. מיכל תרמה לחיי בית-הספר כחברה במועצת התלמידים. הופעותיה בריקוד ובמשחק בבית-הספר ובמתנ"ס השאירו רושם עז על כל אלה שצפו בה. מיכל עסקה בהדרכת נוער בצפת והתמסרה לכך כל כולה, וכן היתה חברה בלהקת המחול העירונית של צפת. כאשר נטלה חלק במחנה קיץ, שהיה סדנה לאמנות יוצרת, היא השתתפה בחוג לדרמה והתבלטה בו במיוחד. השלמות והרצינות, שבה מילאה את תפקידיה, הקרינו על חבריה לחוג והשפיעו עליהם למלא טוב יותר את תפקידיהם. מיכל התגייסה לצה"ל, בסוף אוקטובר 9791. לאחר הטירונות, היא הוצבה בחטיבת הצנחנים ושירתה בשלישות בסנור. אך משאת נפשה הייתה להגיע ליחידה קרבית. אחרי כמה חודשים התגשמה שאיפתה. מיכל זומנה לשרת כפקידה פלוגתית בפלוגת "העורב", ועל אף תנאי השירות הקשים הפכה עד מהרה לאחת מהחבר'ה ומהיחידה. כותבים עליה חיילים מהפלוגה: "...רגועה, עם חיוך צנוע ועדין ? תמיד מוכנה להאזין ולשמוע, להקשיב, להשתדל לעזור... שעות אפשר היה לדבר איתה והשיחה קלחה מאליה על שאיפות, דעות ורגשות שהיו ממלאים אותה והם כל כך יפים וטהורים..."; "אחת עשרה בלילה, אני בעמדת שמירה, מיכל מופיעה עם קנקן קפה ופרוסת עוגה... והשיחה קולחת בינינו... ונמשכה עם השומר שהגיע להחליפני... ובבוקר חוסר השינה ניכר בעיניה, הסתבר שאירחה לחברה לכל השומרים באותו לילה..."; "הצוות נקשר למיכל במהירות... אצלה זה פשוט אחרת היא הייתה כאמא קטנה ודואגת, תמיד מחייכת ומתעניינת בשלומנו, מלאת רוח חיים, היא שינתה תמיד את האוירה סביבה...". מיכל הייתה גאה על הכומתה האדומה, ולא היה קץ לאושרה, כאשר התבשרה כי אושרה יציאתה לקורס צניחה. בחופשתה לפני הקורס עלתה מיכל לקו, כדי להיפרד מחייליה ולחלק להם צ'ופר ? ארטיקים. בדרכה, בדרך הפטרולים שבין המוצבים ברמת הגולן, היא נהרגה. מיכל נפלה בעת מילוי תפקידה, ביום ט"ז בסיוון תש"ם .(31.5.1980) היא הובאה למנוחת עולמים בבית-הקברות בכפר יהושע. מיכל השאירה אחריה הורים, אח, שתי אחיות, סבים וסבתות. לזכרה הוקם מועדון בפלוגה הנקרא על-שמה. הוריה הוציאו לאור חוברת לזכרה, ובה מסכת חייה הקצרים ודברי חברים, חברות, חיילים ובני משפחה. ======================================================== כל כך הרבה רצינו להגיד לך ולא אמרנו ועכשיו כבר מאוחר ואת אינך... מיכל מיכל של הטבע הנוף והניר של לתת לעזור ולשיר של סמטאות ומורשת אבות ושל המון המון תכניות… מיכל של אצילות, צניעות ופשטות של שאפתנות ואתגרים של תביעות מעצמה ומאחרים ושל דרך מאה האחוזים. מיכל של הספר והשיר של ניתור, ריקוד וגיל של הגות ומחשבה מיכל של חיוך ומילה טובה וחמה. מיכל זו החיילת- והחברה של החיילים והמפקדים של סנור ובית-ליד של החברים והידידים של המשפחה והשכנים. מיכל זו הילדה של סבתות וסבים של דודות ודודים של אחיות ואחים ושל כל הקטנים. מיכל של אמא ושלי. אבא -------------------------------------------------------------------------------- דברים ליד הקבר ביום הלוויה קשה להסתכל בעניים של דודה אסתר והדוד יאיר ולהגיד מילים יפות, מילים טובות, ולנחם בידיעה כי אין תנחומים. מרגיז לחשוב על חיים שנגדעו דווקא בשיא פריחתם, והולכים ומתרבים סמני השאלה: למה? מיכל, מיכל שחיבקה את כולנו חיבוק חזק ואוהב, השאירה בלבנו חלל גדול שיקשה למלאו בזיכרונות בלבד. מיכל כתבה לי באחד המכתבים על קורס צניחה שהשתתפו בו| "חברה'' מהכיתה והיא כותבת: "איזה כיף להם. אני "מתה" כבר לעשות קורס צניחה , אבל יש לי עוד זמן לחכות... "כן מיכל,יש לך עוד זמן לחכות..." במכתב אחר היא כותבת על בן כיתה שנפטר, שאמו אמרה "זה לא פייר, אפילו ג'ף אמר שזה לא פייר...". מיכל החיים הם לא" פייריים". את הלכת והשארת את אבא ואמא וכל המשפחה הגדולה הזאת, שעומדת כאן עם דמעות. את יודעת שזה לא "פייר" שסבא צריך לבכות על הנכדה שלו, זה "פייר"? אבל כאלה החיים. ואת החיים צריכים לחיות ולעשותם טובים כמו שאת ראית אותם עד לרגע האחרון. והולכים ומתרבים סמני השאלה: למה...? ענת -------------------------------------------------------------------------------- זכרון ראשון בטנטורה, כשבאתי לבקר את בועז את ההורים והאחיות. מיכל דקיקה ושזופה מחוללת ברחבה שלפני חדר האוכל, נדמה שהייתה מתפתה לרקוד בכל מקום. אז, ילדה בת שתים-עשרה. כשבאנו לגור בצפת, הייתה זו מיכל שהכירה לי את סמטאות העיר ופינותיה הקסומות. אהבה את העיר ובכל הזדמנות היתה מדגישה את העובדה שהיא מצפת. זוכרת פגישה עם מיכל בדרך,בשעות דמדומים, השמיים מוצפים אודם שמש שוקעת, ומיכל מאושרת. תראי, תראי-היא אומרת -ומלאה את היופי הזה . מיכל של קיץ בצפת- בבוקר בבוקר נוסעת עם בועז לעבוד המטע. ואחר-כך שעות ארוכות בבריכה שכל-כך אהבה. מיכל בשלג צפתי, מדשדשת בסמטאות, אפילו בחורף האחרון שלה כשנשארה בבית הלכה לטיול בשלג- מאושרת. בשנת הלימודים האחרונה בתיכון, שומרת לי על הילדים כשאני הולכת ללמוד. בגשם שוטף, בקור אימים, מעולם לא חסרה. הייתה תמיד את השמחות המשפחתיות, ימי הולדת, ימי נישואין, עוגה קבועה שהייתה מקשטת לכל אירוע... גם כשנסעה לטייל בחו"ל, חזרה ובידה מזכרת לכל אחד . הייתה לי מלווה קבועה לאירועי תרבות,סרטים, הצגות, ספרים רבים שאהבנו לקרוא... הייתה לי אחות. היו לה לבטים רגילים של נערה בגילה, בעיקר לגבי העתיד. כל-כך הרבה דברים רצתה לעשות, לרקוד ולרקוד... באחת הפגישות האחרונות שהיו לנו, סיפרה שרוצה ללמוד לרקוד ואחר-כך אולי לעסוק בחינוך מיוחד, בעזרת הכלים המיוחדים של הריקוד. בפעם האחרונה שראיתיה- ממהרת כרגיל , בידה צרורות מכתבים וחבילות של בקבוקי בירה וסיגריות לחיילים שלה. כל-כך הרבה רצתה להעניק. כששאלתי למה נפרדה מהחבר שלה, ענתה ששם - בפלוגה - יש המון חיילים והיא מוכרחה לתת להם כל-כך הרבה שאין לה זמן להקדיש ליחסים עם חבר כפי שבאמת הייתה רוצה שיהיו. אין לה זמן... זיוית עמית -------------------------------------------------------------------------------- נאמר על הפרחים "ככל שיותר יפים הם זמן פריחתם קצר ונדיר". כזאת היתה מיכל, הנה פרחה במלוא עוצמתה, והנה איננה עוד. תמיד אזכרנה מלאת ניגודים: עיני אילה חולמניות שתוגה אופפת אותן, לעומת עליזות ללא גבול ושמחת חיים, שכל הליכותיה אומרות נגינה וקצב. מרגע שפקחה עיניה ועד סופו של יום, לא פסקה פעילותה, כאילו חששה לא לסיים משהו בהרגשה שהזמן נתון בידה כה קצר. מיכל, שהיתה שלישית בילדי המשפחה, ביטאה את בשלות ההורים, השלוה, הבטחון ושמחת היצירה. זכורתני כשעמדה על הפרק, יציאתה ללמוד מחוץ לבית (כשהשאיפה לעוד ויותר דוחפת קדימה) אמרתי במשפחה: הכל נכון, אבל... חבל לוותר על כל יום שנותר לכם להנות ממנה. הנעימות שהיתה גורמת בהיותה בסביבתך- זה זמן שחולף ואינו חוזר. מסתבר שגם מיכל הרגישה שמה שאפשר לקבל מהבית אין בשום מקום. הבית מקור האנרגיה, הבטחון, האהבה, שממנו מיכל שאבה לתוכה ולאחר מכן הקרינה סביבה. זכורתני שאחר תקופה קצרה של הינתקות מהבית, כשחזרה הביתה פגשתיה. ראיתי ילדה שונה מאשר היתה בחוץ, כמו צמח שחזר לחממה אחרי שניסו להעתיקו. כך גדלה ובגרה מיכל, ללא זעזועים, כשסביבה תמיד חברים, שמחה ופעילות בהתאם לתקופה. והתוכניות רצות ומקדימות ללא הפוגה. הנה הגיוס בפתח. אבל צריך עוד להספיק לתור את העולם. באיזו דרך? אולי כך? לא. יש החלטה ותכנית, ויוצאים לדרך, וכשאת חושבת על אותה ילדה קטנה עם חברה העומדות לטייל ברחבי אירופה, דאגה מכרסמת בלב, איך יהיה כיצד האיביות הזו תתגבר על כל העולם המזויף שמסביבה? ושוב היא איתנו מלאה רשמים וחוויות שאינה יכולה להכיל בתוכה לבד, מספרת ומספרת והעינים לוהטות, אבל אין זמן להתרפק על הזכרונות, הצבא בדרך. לאן ללכת? מה יהיה התפקיד? מי יהיו החברים? הרבה שאלות שחלקן נשאלות ורובן רק נראות בעינים. והנה מיכל חיילת מן המניין, רצינית בתפקידה, נושאת על כתפיה הצרות את בעיות היחידה, "אחת מהחבר'ה" פרח עדין בין ארזים, מלווה, דואגת ומעורבת בכל המתרחש ביחידה וסוחפת איתה את בני משפחתה כשותפים לכל דבר. היחידה הופכת לחלק מהמשפחה, מקום שאפשר להגיע אליו לכוס קפה של חצות או צהרים מאולתר לשישה-שמונה חבר'ה שלא תוכננו. קורס צניחה בפתח, וזה נראה שיא החלומות, להיות כמו כל החבר'ה. ואז באה השבת הנוראה, שיותר לא היית אתנו. יצאת כרגיל בשמחה ודילוג, כך ספרה אמא, עוד פעם להפגש עם החבר'ה, כאילו מי יודע כמה זמן חלף. המדים המגוהצים ממתינים לך, ואת לא שבת. נשארו רק קטעי זכרונות, תכניות, תמונות והרבה דמעות על חיים צעירים ויפים שנגוזו כך סתם. כה קשה להאמין שלא תהיי אתנו יותר בסדרי-פסח, כנסים משפחתיים וסתם ביקורי שבת. עם צחוקך המבויש ועיני אילה הנוגות, והרבה-הרבה תכניות. בית הספר המקיף השש שנתי צפת